עניינים אישיים: הביקורת

עד לפני קרוב לשנה לא שמעתי על מהא חאג'. לא ידעתי מי זאת. הסרט שלה אפילו הוקרן בפסטיבל קאן בשנה שעברה, אבל זה לא אמר לי דבר. ואז ראיתי את הסרט. ו-וואו, איזו במאית נהדרת. כמה אהבה אנושית היא מבטאת בסרט הקטן-גדול הזה. איזה דיוק נהדר בהעמדות המצלמה, בהחלטה מתי להזיז את המצלמה, ומתי לקבוע אותה ללא תזוזה, ובכלל, עבודת הפריימינג של אלעד דבי הצלם, בשיתוף הבמאית, היא עבודה של דיוק כמעט מתמטי-כירורגי, אבל דיוק שיוצר הרבה רגש וצחוק.

ובתוך כל המילים הגבוהות האלו של עבודה קולנועית יש אנשים. והו, כמה אהבה יש באנשים האלו. כמה כמיהה. והרגעים הכי יפים של הסרט הזה הם הרגעים שבהם האהבות הגדולות, הסמויות של בני האדם מתגשמות.

personal affairsכי יש הרבה רעש לבן בחוץ. כי צריך לקום לעבודה כל יום. ויש מחויבויות משפחתיות. יש הורים, ואין לנו כבר כוח אליהם. ויש סבתא, שכבר לא בריאה, וצריך לשמור עליה. ויש טלויזיה שמשדרת סרטים שמייצרים חלומות של בריחה, אבל אלו חלומות לא מציאותיים. ויש ברברת אינסופית של חדשות. ויש פוליטיקה, שנכנסת אל תוך החיים, תרצה או לא תרצה (ואם אתה ערבי במדינה הזו, אז הפוליטיקה בכלל תרדוף אותך אל תוך החיים הפרטיים שלך). ובתוך כל הרעש הלבן הזה – איפה אני? איפה ה להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת