עניינים אישיים: הביקורת

עד לפני קרוב לשנה לא שמעתי על מהא חאג'. לא ידעתי מי זאת. הסרט שלה אפילו הוקרן בפסטיבל קאן בשנה שעברה, אבל זה לא אמר לי דבר. ואז ראיתי את הסרט. ו-וואו, איזו במאית נהדרת. כמה אהבה אנושית היא מבטאת בסרט הקטן-גדול הזה. איזה דיוק נהדר בהעמדות המצלמה, בהחלטה מתי להזיז את המצלמה, ומתי לקבוע אותה ללא תזוזה, ובכלל, עבודת הפריימינג של אלעד דבי הצלם, בשיתוף הבמאית, היא עבודה של דיוק כמעט מתמטי-כירורגי, אבל דיוק שיוצר הרבה רגש וצחוק.

ובתוך כל המילים הגבוהות האלו של עבודה קולנועית יש אנשים. והו, כמה אהבה יש באנשים האלו. כמה כמיהה. והרגעים הכי יפים של הסרט הזה הם הרגעים שבהם האהבות הגדולות, הסמויות של בני האדם מתגשמות.

personal affairsכי יש הרבה רעש לבן בחוץ. כי צריך לקום לעבודה כל יום. ויש מחויבויות משפחתיות. יש הורים, ואין לנו כבר כוח אליהם. ויש סבתא, שכבר לא בריאה, וצריך לשמור עליה. ויש טלויזיה שמשדרת סרטים שמייצרים חלומות של בריחה, אבל אלו חלומות לא מציאותיים. ויש ברברת אינסופית של חדשות. ויש פוליטיקה, שנכנסת אל תוך החיים, תרצה או לא תרצה (ואם אתה ערבי במדינה הזו, אז הפוליטיקה בכלל תרדוף אותך אל תוך החיים הפרטיים שלך). ובתוך כל הרעש הלבן הזה – איפה אני? איפה התשוקות שלי, איפה מה שאני רוצה?

כי הנה, יש כאן אחד שכל מה שהוא רוצה זה את הים. והרגע הזה שבו הוא מגיע סוף סוף לים, בפעם הראשונה בחיים שלו (והוא כבר לא ילד) – הרגע הזה הוא קסם מופלא. הגשמת חלום ארוך שנים. מה זה משנה שהוא נמצא עכשיו בדרך מפה לשם, ושהוא צריך להגיע לאיזשהו מקום. מהא חאג' עוצרת איתו כדי להרגיש את החלום שלו. את העניין האישי שלו.

ויש כאן גם בחורה צעירה שרוצה אהבה. והיא אפילו יוצאת עם בחור אחד שכנראה גם אוהב אותה, אבל הוא לא מוכן להתמסד. עדיין. אבל גם כשהפוליטקה נכנסת (בגסות) לסיפור שלהם, ואולי דווקא אז, הם יממשו את האהבה שלהם (בריקוד. תראו את התמונה למעלה).

ויש הורים שכבר לא סובלים אחד את השני. ודווקא בשוודיה, רחוק מההמולה, בשקט שבו הם יכולים להקשיב להלמות הלב שלהם, בלי שכנה מעצבנת, דווקא שם יגיע הכל לפתרון.

ומהא חאג', בסבלנות, עם הרבה הומור, ואהבת אדם, מקשיבה להלמות הלב של הדמויות שלה, ובעזרת עריכה בקצב מדוד מצליחה לדלג בין 3 מוקדי הסיפור הזה ולאחד את בני המשפחה הזו ליחידה חמה, שכל אחד בה מוצא את מקומו על פני האדמה הזו, מצליח להגיע להשלמה עם עצמו, למרות הרעשים של המציאות שמפריעים.

גם אחרי הפעם השניה שראיתי את הסרט הזה אני מאוהב בו (כאן כתבתי את הרשמים שלי מהפעם הראשונה. ואני עומד מאחורי הפוסט ההוא גם היום. וכן, גם מאחורי מה שכתבתי על מאיסה עבד-אל-האדי. איזו שחקנית נפלאה). יש דיוק נפלא בין האנרגיה והכריזמה של השחקנים על הסט לבין הסטטיות של הצילום שמאזנת את החיים שעל המסך, יוצרת תמונה שהיא גם ריאליסטית, וגם הומוריסטית (והרי יש בחיים האלו גם שחוק. לא הכל עצוב). והכל ביחד יוצר סרט חם, אנושי, שבא לך לחבק. מאוד מומלץ להצטרף לחיבוק הזה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “עניינים אישיים: הביקורת

  1. אתה יודע האם הסרט יהיה זכאי להתחרות פעם נוספת בפרסי אופיר? לא הבנתי האם בשנה שעברה המפיקים משכו אותו מלהתמודד ברגע האחרון או שהאקדמיה פשוט התעלמה ממנו. אם הסרט היה מתמודד השנה, היה לו לדעתי סיכוי טוב לבלוט לפחות בשלב המועמדויות
    ————
    איתן ללב: ראיתי את הסרט פעמיים. בפעם הראשונה במסגרת הקרנות האקדמיה של השנה שעברה. הסרט השתתף בתחרות, אבל המפיקים פשוט לא דחפו את הסרט, והיתה לו רק הקרנה אחת, כך שכל מי שלא ראה אותו בהקרנה הראשונה, לא ראה אותו גם אח"כ. חבל. ולכן הסרט לא ישתתף גם באופיר השנה (ונכון לעכשיו, באופיר 2017, יתמודדו רק 2 סרטים: "החטאים" נגד "לא פה ולא שם").

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s