מחר הכל מתחיל: הביקורת

(שם הסרט במקור: Demain Tout Commence)

החיים הם רכבת הרים של שמחות ורגעי עצב. אמנות החיים היא היכולת לשרוד את הנסיעה הזו, את המעברים הלפעמים חדים בין שחוק לעצב, את החיים. היכולת למצות את הרגש מהרגעים השקטים, ואת הכיף מהרגעים השמחים. לחיות. באומץ.

הפסקה הראשונה הזו אולי גדולה מדי על הסרט הזה, "מחר הכל מתחיל", אבל, מצד שני, אולי לא כל כך. כי, מצד אחד, צריך לעשות לסרט הזה הנחות. כי התסריט שלו מחורר ושרירותי בלא מעט רגעים, ויש בו מעברים חדים מדי בין רגעי שמחה גדולים לרגעים טראגיים מאוד. אבל, מצד שני, הבמאי הלא מוכר הזה, אמנם עושה דברים בצורה לא מאוד מקורית, אבל הוא כן מביים את "מחר הכל מתחיל" לפי הספר. ממש לפי הספר. ואת הספר הזה, אם הוא אכן נמצא איפשהו, מישהו הרי כתב על בסיס דברים שעובדים. והסרט הזה אכן עובד.

עם כמה רגעים ב להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל קולנוע צרפתי: השמיים יחכו

(שם הסרט במקור: Le Ciel Attendra)

הי, הפסטיבל הצרפתי עדיין ממשיך בסינמטקים. היום עולים על המסכים בישראל סרט הפתיחה של הפסטיבל ("שקית של גולות". סרט לא טוב. הביקורת שלי עליו תעלה כאן בשבת) וסרט הנעילה של הפסטיבל ("מחר הכל מתחיל". סרט שמוציא מתסריט בעייתי סרט מאוד מהנה. הביקורת שלי עליו תעלה כאן מחר). ובינתיים, אני רוצה לדבר על סרט לא טוב שראיתי במהלך הפסטיבל הזה. "השמיים יחכו".

מצד אחד, שמעתי על הסרט הזה בעיקר דברים רעים. והיה גם את Made in France האיום, שניסה לדבר על אותו נושא. לא מחשבה מעודדת לפני שהלכתי לראות את הסרט הזה.

מצד שני, את סרטה הקודם של מארי קסטיל-מנסיון שער, Les Héritiers ("סיפור מהחיים" בעברית מפיצית מאוד גנרית) דווקא חיבבתי. גם הוא כלל עיסוק בנושאים שכבר ראינו לא מעט בסרטים אחרים, אבל היה בו את הלב במקום הנכון. וחוץ מזה, את העיסוק בנושא הסנסציוני של גיוס בני נוער תועים לשורות דאעש אפשר לעשות גם בטעם. סרט אחד יפה שראיתי בשנה שעברה התעסק בזה ("הדרך לאיסטנבול". לא סרט בלי חסרונות, אבל נוגע ללב ומעניין).

ומהצד השלישי, זה שבא אחרי הצפיה בסרט, המסקנה היא ש להמשיך לקרוא

פרסי סוּר 2016: הזוכים

כן, זו לא טעות. אתמול, ה-28/03/2017, חולקו בארגנטינה פרסי הסוּר של האקדמיה הארגנטינאית לקולנוע לשנת 2016. את רשימת המועמדויות פרסמה האקדמיה לפני יותר מארבעה חודשים, כבר בתחילת דצמבר האחרון (הנה תזכורת לסרטים הבולטים ברשימה), ואתמול בערב (היום בבוקר שעון ישראל) נאותה האקדמיה, סוף סוף, לכבד את הסרטים בפרסים הנכספים.

מאז שפורסמה רשימת המועמדויות, הספקתי כבר לצפות באחד הסרטים המרכזיים ברשימה (ואף מאוד לחבב אותו). "ג'ילדה, לא מתחרטת על האהבה הזו", סיפורה האמיתי של ג'ילדה, זמרת עם ידועה בארגנטינה, שמצאה את מותה באופן טראגי בתאונת דרכים בגיל 34. "ג'ילדה" אכן זכה אתמול ב-5 פרסי סוּר לתלבושות, איפור, סאונד, מוסיקה, וחשוב מכל: פרס לשחקנית הטובה ביותר בתפקיד הראשי, נטליה אוריירו בתפקיד ג'ילדה. כך זה נראה בספרדית:

הסרט הפייבוריט לזכיה היה להמשיך לקרוא

דוד די דונטלו 2017: הזוכים

ובימים שבהם הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר של האקדמיה האיטלקית בשנה שעברה הוא גם הסרט הכי מצליח בישראל בימים אלו, וממש כמה ימים לפני תחילתו של שבוע הקולנוע האיטלקי בסינמטקים, התקיים אמש באיטליה טקס חלוקת פרסי דוד די דונטלו של האקדמיה האיטלקית לשנה זו (את המועמדים סקרתי כאן בבלוג עם פרסום הרשימה לפני כחודש). הטקס ארך כשעתיים ורבע, וניסה מאוד להיות קליל ומשעשע, אבל עם מעט מאוד הצלחה. עם זאת, הטקס זרם ללא הרבה הפרעות, וללא אירועים מיוחדים (וארך כשעתיים ורבע, שזה בערך שעה וחצי פחות מהאוסקרים). הרגע היפה ביותר בטקס היה הרגע בו הוענק פרס מפעל חיים לרוברטו בניני. בגיל 65 הוא נראה נמרץ ומלא אנרגיה כתמיד, ואולי האקדמיה, מעבר להוקרה על פועלו, מבקשת לרמוז לו לחזור לעשות סרטים, מכיוון שהסרט האחרון שלו היה ב-2005 (מאז ועד היום הוא זוכה להצלחה רבה באיטליה ומחוצה לה בהופעות על הבמה בהצגת יחיד המבוססת על הקומדיה האלוהית של דאנטה). בניני לא שכח להודות, בין היתר, גם לאשתו, ניקולטה בראסקי, ששיחקה בכל הסרטים שלו, כולל בסרט הגדול ביותר שלו, "החיים יפים" (גם היא נעלמה ממסך הקולנוע כבר למעלה מעשור אל בימת התיאטרון).

אז למרות שהטקס היה יבש למדי, עם התקדמות חלוקת הפרסים הוא התחיל להידמות לסרט מתח, מכיוון שהפרסים התחלקו פחות או יותר שווה בשווה בין שני סרטים, והשאלה היתה למי ילך הפרס הגדול. אז התשובה היא: להמשיך לקרוא

אחת ויחידה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Las Elegidas)

תקתוק השעון. הזמן שעובר. הזמן שאי אפשר לעצור. שהולך בתנועה מתמדת קדימה, ומה שלא תעשה, לא תוכל לעצור אותו, להחזיר דברים אחורה.

"אחת ויחידה" ("הנבחרות" במקור. שם הסרט הישראלי הוא אירוני) הוא הזוכה הגדול של פרסי האקדמיה של מקסיקו בשנה שעברה. וזה נדיר שסרט שכזה מגיע להקרנות מסחריות בישראל. סרט עצוב, חונק בגרון, ללא תקווה, לכאורה שם במקסיקו, למעשה מעורר מחשבות על מה שקורה בחצר האחורית שלנו. כי מעגל הזנות הוא כזה שאי אפשר לצאת ממנו. והתעשיה הזו חסרת רחמים פחות או יותר כמו שרואים בסרט הזה, שבא ממדינה שנמצאת במרחק של יותר מחצי עולם מכאן.

והפעם צריך להגיד לסרטי שני כל הכבוד על שהביאו את הסרט הזה להפצה מסחרית בישראל. סביר להניח ש להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: קורניש קנדי

(שם הסרט במקור: Corniche Kennedy)

לקחתי הימור. התקציר של הסרט באתר הסינמטק לא היה מזמין במיוחד. שום דבר לא נראה מפתה ממש בסרט הזה. ובכל זאת: חבורת נערים שקופצים מצוקים גבוהים לתוך הים – לפחות יש כאן נקודת פתיחה מעניינת. אז הלכתי לראות.

לפעמים הימורים לא מצליחים. נקודת הפתיחה היא פחות או יותר כל הסרט.

יש כאן איזשהו נסיון מסכן לפתח סיפור על פשע. אבל אין כאן פיתוח של כלום, והכל מאוד שטחי, לא מותח, ולא ממש מעניין.

ויש כאן נסיון מסכן לספר סיפור משולש אהבה של נערים. בחורה אחת שמתאהבת בשני בחורים בו זמנית, ובאורח החיים ההרפתקני שלהם. הנסיון מסכן, כי אין כאן ממש קונפליקט, או דרמה, או יריבות כלשהי, או התלבטות ממשית של הבחורה בין שניהם, או בין שני הבחורים. הכל מאוד שטחי, ולא ממש מעניין.

ומעל הכל, יש כאן נסיון לדבר על ה להמשיך לקרוא

גופו 2017: הזוכים

בשבוע שעבר נסעתי לחולון. במקרה שמתי לב שבסינמטק שם מוקרן סרט רומני שנקרא "כלבים" (Câini). פספסתי את ההקרנה שלו בפסטיבל חיפה, והטריילר שלו מאוד סיקרן אותי, כמו גם העובדה שהוא קיבל 13 מועמדויות לפרס הגופו של האקדמיה הרומנית לקולנוע. איזה מזל שנסעתי לחולון. "כלבים" הוא בקלות הסרט הכי טוב שראיתי בחודשים האחרונים. סוג של מערבון איטי, קודר, אלים, מרשים מאוד, שנכנס בהדרגתיות מתחת לעור, ונשאר בנשמה.

אמש התקיים בבוקרשט טקס חלוקת פרסי הגופו. למרות ש"כלבים" לא זכה בפרס הגדול, בעיניי הוא הזוכה הגדול של הטקס. סרט הביכורים הכל כך מרשים של בוגדן מיריצה (תזכרו את השם) זכה בפרס סרט הביכורים, וכן בפרס הצילום (המוצדק. יש ב"כלבים" צילום נפלא), מוסיקה, סאונד, שחקן, ושחקן משנה (ולאד איבאנוב, שגם כאן משחק דמות מאיימת, הפעם של ראש מאפיה מקומי, וגם כאן הוא עושה את זה נפלא, בשילוב של ארציות נטורליסטית פשוטה, ושל אלימות מתפרצת ומאיימת מאוד). בסך הכל 6 פרסים למערבון הזה שמתרחש במזרח אירופה.

אז "כלבים" אמנם לא זכה בפרס הסרט, אבל הוא נשאר בלב שלי. אז מי כן זכה להמשיך לקרוא