נורמן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Norman)

הסרט הזה היה הסרט שהכי סיקרן אותי בשנים האחרונות. במאי ישראלי משובח, שכבר הוכיח את עצמו כמה וכמה פעמים, שכל סרטיו (כל ארבעת סרטיו. מעט מדי סרטיו) היו הצלחות קופתיות, וכולם היו גם סרטים טובים בעיניי (חוץ מהאחרון, שהיה לא רע, אבל היו לי בעיות איתו), ושניים מהם היו אפילו מועמדים לאוסקר, שם, באמריקה – והנה, הבמאי הזה קיבל הזדמנות לעשות סרט בינלאומי, ישראלי, אבל גם אמריקאי, שמספר סיפור אמריקאי, אבל גם ישראלי, הפקה שיכולה לתקשר עם הקהל הרחב לא רק בישראל, ולא רק עם באי פסטיבלים בעולם, ולא רק עם חברי אקדמיה בארה"ב, אלא גם עם קהל רחב בכל העולם כולו. ואם הבמאי הזה (יוסף סידר קוראים לו) גם יעשה את זה טוב (והוא כבר הוכיח שיש לו את היכולת לעשות את זה) – אז זו תהיה הפעם הראשונה שהקולנוע הישראלי באמת יכבוש את העולם.

יוסף סידר

אז אחרי הצפיה בסרט אני מרגיש קצת אנטי-קליימקס. כי מדובר בסרט נהדר, שוטף, זורם, מרתק, אפילו סוחף, אבל באותה נשימה, נדמה לי שמדובר גם בקצת אוויר חם שעובר על הפנים. נעים, מלטף, אבל לא באמת משאיר חותם, לא באמת בלתי-נשכח או באמת מאוד מרגש. כי ההרגשה שלי היא שיוסף סידר, שקיבל כאן את ההזדמנות להרשים את העולם, להראות לו מי זה יוסף סידר, מנסה לקחת את ההזדמנות הזו בשתי ידיים, ולביים את הסרט הזה עם כל מה שיש לו. ניצוצות כשרון וגיצים ורשפים קולנועיים מרהיבים עפים מהסרט הזה לכל כיוון ברגעים רבים של הסרט, אבל נדמה לי שבסופו של דבר הם באים על חשבון הסרט עצמו, הסיפור, הדמויות, המסר, ובסיכומו של דבר – החוויה עצמה.

כי בסופו של הסרט יושב לו גיבור הסיפור, נורמן, עם החלטה גורלית ביד, וסוקר את חייו, את מה שראינו בסרט בעצם. סוג של טייק-אוף של "החיים נפלאים" של פרנק קפרה. "מה כבר עשיתי בחיים שלי?". הכל הרי עורבא פרח. המאעכר הזה, שהוא דברן כפייתי, שרוב דיבוריו הם הגזמות, גרסאות שונות ומשונות של האמת, או כאלו שאין להן בעצם קשר עם המציאות, איש שחייו הם ריק גדול ומוחלט, מה הוא כבר יכול להזיז בעולם הזה? הרי לשקר אין באמת רגליים (או שאולי כן?!). והסרט הזה, סיפור חיייו של נורמן, בדאי של גוזמאות שמנסה ליצור רשת של קשרים עם אנשים רבי עוצמה וכוח, הכל מבוסס על סיפורי סבתא, על כלום. ובכל זאת, ולמרות הכל, דברים זזים. דברים קורים. סדרי עולם משתנים. בקנה מידה מקומי (איזשהו בניין שמארח בית כנסת, ונמצא בפני סכנה של פינוי כדי לפנות מקום ליוזמת נדל"ן), ובקנה מידה בינלאומי (ראש ממשלה ישראלי שמבקש להשיג שלום עם הערבים). ומאחורי כל זה – נורמן. איש שלם של כלום.

אז מי הוא הנורמן הזה בעצם? סרט שלם ראיתי על הנורמן הזה, ואין לי תשובה. אני לא יודע עליו דבר, בעצם.

הוא מדבר בלי סוף על אשתו (המנוחה, או שלא), על הבת שלו (שאולי לא קיימת, בעצם) – אבל האם באמת היה נשוי אי פעם? איפה הוא מתגורר, בעצם? (במרתף של בית כנסת? הייתכן?) מי הוא ומה הוא, בעצם? כל מה שאני יודע על נורמן הוא בעצם העמדת הפנים שנורמן מציג כלפי חוץ. אני יודע בשלב מוקדם מאוד שמדובר בהרבה גוזמאות, יפוי מאוד אינטנסיבי של האמת, או, פשוט, שקרים גסים, אבל מהי האמת? אין לדעת. וכך, כשמגיעים לסוף, לאותה החלטה גורלית, ובעצם, לכל אורך הסרט, אין לי באמת דרך ליצור קשר רגשי עם הדמות הראשית של הסרט הזה. כי אני יודע מהי העמדת הפנים שלו, איך הוא מנסה להציג את עצמו בעולם, אבל מה עומד מאחורי העמדת הפנים הזו, מי הוא נורמן האמיתי, מה הנשמה שלו באמת-באמת צריכה, זה נשאר עלום גם אחרי שהסרט נגמר. וזה פוגם בחוויה הרגשית.

מפריע לי גם שהסרט מדלג על כמה חלקים שבעיניי הם חשובים להתפתחות מערכת היחסים הזו בין נורמן לפוליטיקאי הישראלי, כי זאת בדיוק המהות של כל הסיפור: כבר למדנו להכיר את דרך הפעולה הקצת מעצבנת של הנורמן הזה, אבל ההיכרות הראשונה של שני הגברים האלו, המילים הראשונות שהם אומרים אחד לשני, המשפטים האלו אינם נשמעים (בטריק בימויי נוסף, שגוי לטעמי). בנוסף, חלק מהותי במערכת היחסים בין שני הגברים האלו לא קיים בסרט. פשוט מופיעה כיתובית על המסך: "כמה שנים לאחר מכן". הכיתוב גם מסגיר שנורמן נתן לא מעט מתנות לפוליטיקאי הישראלי בשנים האלו, אבל יוסף סידר בוחר להעביר את זה בכותרת, ולא ליצור סצינות קומיות/ דרמטיות שיעבירו לי את התפתחות מערכת היחסים הזו, ובכך תורם הבמאי/תסריטאי לפספוס הרגשי של הסרט הזה. וכך "נורמן" הופך לחלקלק מדי, נעים למבט, אבל קצת ריק רגשית.

ומצד שני, יש לא מעט רגעים בסרט שחשבתי שיוסף סידר הוא סוג של וודי אלן חדש. כי ריצ'ארד גיר עושה כאן, בעצם, סוג של חיקוי של וודי אלן, עם הדיבור הכפייתי, עם תנועות הידיים, עם הנודניקיות שלו (מינוס ההומור). והסרט מתרחש ברובו בניו-יורק, בסיס האם של הבמאי האמריקאי הותיק, והוא מתעסק ביהדות ניו-יורקית, נושא בסיסי בדברי ימיו של הבמאי היהודי מניו-יורק. מה גם שאפילו אחרי יותר מ-50 שנות יצירה, וודי אלן עדיין נהנה לשחק עם השפה הקולנועית, להמציא משחקי קולנוע חביבים שיוצרים רגעי בידור נהדרים (כך, למשל, מכונת הזמן ב"חצות בפריס", או סיקוונס הראשומון ב"מתוק ומרושע", או כל השעשוע הנרטיבי שהיה "מלינדה ומלינדה"). ויוסף סידר, ב"נורמן", הוא מעיין נובע של המצאות קולנועיות מרתקות (בראשן סצינת ה"פריז", אבל לא רק). וכך יוצא שסיום המערכה הראשונה (עוד טריק של קולנוע: הסרט מחולק לפרקים) הוא רגע יפה ואפילו כמעט-מרגש של שיחת טלפון של שני גברים מותשים; ותחילת המערכה השניה, למשל, היא רגע נצחון מרשים מאוד (שאותה סצינת "פריז" היא רק חלק ממנה). ואלו רק שני "למשלים". יש עוד כמה. אמנם מערכת היחסים של שני הגברים האלו חסרה מרכיב דרמטי מהותי, אבל הלונה-פארק הקולנועי המלהיב של יוסף סידר משאיר את הסרט הזה בחיים איכשהו. ובעזרתם של צוות שחקנים רחב (עוד מאפיין וודי-אלני: אנסמבל שחקנים גדול), שכולם בפורמה עליונה (ובראשם ליאור אשכנזי, שלבדו מצליח להפיח רוח חיים במערכת היחסים בין שני הגברים האלו, רוח שחסרה במילה הכתובה שבתסריט), הסרט הזה הוא חוויה קולנועית מרשימה מאוד, גם אם כזאת שלא באמת משאירה איזשהו משקל לאחר היציאה מהאולם.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “נורמן: הביקורת

  1. איתן תודה על הביקורת, הרבה דברים שאמרת – הרגשתי אותם אך לא ידעתי להגדירם. לדעתי הנושא של הסרט חשוב ושאפתני, אבל יש משהו אולי פוגע בלגמד את הבעייתיות הגדולה של היחסים בין יהודי אמריקה לאמריקה למין אגדה. כי בעיקר בסוף, הסרט הופך לאגדה.

  2. אכן, זה קורה תמיד עם סידר, אמנם יש לו גם בימוי ומשחק טוב, לתסריטים לא אפויים, לא אמיתיים מספיק, לאר חדים, לא חמים, אובר רייייייטד.
    אז הפעם מילה טובה רק לאורי קליין, איתן וייץ, מאיר שניצר, עופר ליברגל, ארז דבורה וב.טוביאס שלא היללו מידי, עם 3.5 כוכבים (אור סיגולי אולי גם, מסויג ובצדקקק הפעם).
    זה שש, כאילו הרבה, אבל השאר, עם האובר הילולים.. לא הראו חדות חד פעמית, נגיד ככה.
    בעיני זה סרט שישאר 3\2.5 כוכבים. יש רגעים טובים, לכן גם לא כוכב אחד. וזה גם משחק ובימוי טובים, לתסריטים הבעייתים שלו, בדומה לדובר קוסאשוילי, הוא יודע לגלוש לרגעים דרמטיים מהנים, ולחבר בין דמויות מעת לעת, אבל רוב הדיאלוגים וסצנות .. שטחיות ונעשות בחפיפניקיות ולא אמינות מספיק, בנוסף לזה.
    באמת שלא משום מקום שמבקר אותו כי הצליח, חלילה וחס לצרות עין, זה פשוט לא חד ואמין מספיק, וגם מנוכר בשל החפיפניקיות בתסריט, דברים רבים מידי קורים באופן מוגזם ומהיר מידי בשביל שזה "יתפוס". והסוף גם בומבסטי ועף על עצמו מידי.
    סידר אובר רייטד, זה רשמי וחתום, ואורי קליין צודק לגביו במיליון אחוז

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s