לאבינג: הביקורת

(שם הסרט במקור: Loving)

לג'ף ניקולס יצאו 2 סרטים בשנה שעברה. הראשון, Midnight Special, היה סרט מדע בדיוני (מצוין לטעמי), אבל היה זה השני, "לאבינג", שסומן ע"י היוצרים, כמו ע"י העיתונות, כמעניין ומסקרן יותר, בעיקר מכיוון שהוא מספר סיפור אמיתי וחשוב בהיסטוריה האמריקאית. בסופו של דבר, "לאבינג" קיבל רק מועמדות אחת (מוצדקת) לאוסקר, לשחקנית הראשית רות' נגה (שלא זכתה), ולמרות שיש בו לא מעט דברים להעריך, "לאבינג" פחות טוב מסרטו הקודם של אותו במאי.

ג'ף ניקולס הוא במאי משובח שנמצא עדיין בתחילת דרכו. מלבד סרטו הראשון, שלא הופץ בישראל, ראיתי את כל שאר סרטיו ("סערת רוחות", "הסיפור של מאד", ואת Midnight Special), ואהבתי את כולם. וגם כאן, ב"לאבינג", מדגים ג'ף ניקולס (הצעיר עדיין. רק בן 38) תצוגת בימוי מחושבת, שליטה מרשימה בקצב הסיפור, בהדרכת שחקנים מיומנת, ובעבודה מרשימה ואפקטיבית עם מוסיקה (מעט מוסיקה יש בסרט, אבל היא נכנסת במקומות מדויקים מאוד מבחינה רגשית, מוסיפה אפקט לא קטן לסצינות). והשקט הזה, הבטחון הכל כך מרשים בעבודת הבימוי הזו – זה היתרון הגדול של "לאבינג", אבל גם החסרון שלו.

"לאבינג", בפשטות, הוא סיפור אהבתם של ריצארד לאבינג, גבר לבן, ומילדרד לאבינג, בת זוגתו השחורה, בארה"ב הגזענית של שנות ה-60. סיפורם הפך מיוחד בגלל שהוא הגיע עד בית המשפט העליון של ארה"ב, שביטל את חוק ההפרדה הגזעית, ואיפשר נישואי תערובת. וג'ף ניקולס, בסרט שלו על הזוג הזה, מספר את הסיפור הזה מבלי באמת להתעניין במשפט. כלומר, עורכי הדין נמצאים כאן, ויש גם מעט הליכים משפטיים, אבל אלו עוברים מעל הראש של הדמויות ושל הצופים, כי ניקולס לא באמת מתעניין בהם. ניקולס מספר על האנשים הפשוטים של אמריקה. כל כך פשוטים, שהם רק חיים את חייהם הקטנים מבלי באמת להיות מודעים לעולם הגדול שמסביבם. אנשים כמעט נבערים מדעת (כשהאשה כותבת מכתב לסנטור קנדי הופתעתי בכלל שהיא יודעת קרוא וכתוב. אני לא יודע אם בן זוגה אכן ידע לקרוא), שאת כל (מעט מאוד) המידע שהם מקבלים על העולם הם קולטים מהטלויזיה הקטנה שבקושי עובדת בסלון. אז מצד אחד, זה היתרון הגדול של ג'ף ניקולס – כי כל הפוליטיקה הסבוכה של גדולי האומה משפיעה בסופו של דבר באופן ישיר מאוד על חיינו הקטנים בבית הפרטי שלנו, ועל זה מספר ניקולס – על החיים של האנשים הפשוטים, והוא טוב מאוד בזה. אבל התהליך המשפטי הגדול שהניע את השינוי, והיה בעצם הסיבה להבלטת הסיפור הפרטי של הזוג לאבינג – זה עובר בסרט כדידקטי, מתנשא, ודי מגוחך.

"לאבינג" מספר סיפור משונה מעט על אנשים שלעולם לא מתווכחים ("אני לא רוצה את העיתונאים האלו אצלי בבית", "אבל אני חושבת שזה חשוב", "טוב" – זה הויכוחון היחיד בסרט הזה), ושאין ביניהם קונפליקטים. הכל טוב ביניהם. גם הסביבה לא ממש מביעה פליאה, או חשש, או התנגדות לקשר הזה בין לבן לשחורה (וחוסר שביעות הרצון של דמות אחת או שתיים מהקשר הרומנטי הזה מובעות בצורה לא מספיק מנומקת, דידקטית למדי). כך שהקשר הזה, סיפור האהבה הזה, לא באמת סוחף רגשית, ולא באמת מטלטל כשדברים רעים מתחילים לקרות.

אבל, מלבד הקצב הבטוח והמרשים של הבימוי, זאת רות' נגה שבאמת מחזיקה את הסרט הזה בחיים. יש משהו בעיניים שלה שמביע כל כך הרבה, גם אם היא כאילו לא עושה דבר. לאחר שיחת טלפון אחת, למשל, היא נשענת אל הקיר, ונחת הרוח שהשיחה הזו גרמה לה ניכרת בפניה, בעיניה, מבלי כמעט להזיז שריר, והרגעים האלו בסרט מרגשים מאוד בגלל השקט של הבימוי ושל המשחק של נגה (ג'ואל אדגרטון, בתפקיד בן זוגה, נדמה לי מופנם מדי, מסוגר מדי בעצמו).

כך יוצא ש"לאבינג" הוא סרט פחות מרשים של ניקולס, אבל יש לו לא מעט נקודות זכות, כי ניקולס, בכל זאת, יודע לביים (וסיקוונס תאונה אחד באמצע הסרט מדגים עד כמה הבמאי הזה מצוין ומרגש), ורות' נגה היא שחקנית מעניינת שמחזיקה את העניין שלי בסרט, גם אם התסריט לא מספיק טוב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s