לולו: הביקורת

(שם הסרט במקור: Lolo)

אין לי הרבה דברים רעים לומר על הסרט הזה. אין לי הרבה דברים לומר בכלל.

אשה בגיל האמצעי חיה עם בנה בן ה-20. הבעל מזמן כבר לא בתמונה. היא אשת קריירה מצליחה, אבל מחפשת גם אהבה. הבן לא מוכן לוותר על אמא, ויעשה הכל כדי להבריח כל מועמד פוטנציאלי. והמועמד שעולה הפעם בחכה הוא פוטנציאלי מאוד. והמלחמה מתחילה.

קומדיה רומנטית קלאסית, שאני בטוח שאם מישהו יפשפש מספיק עמוק אל תוך הגנזכים ההוליוודים, הוא ימצא שעשו כבר אחת כזו. לפחות. ולגרסה הזו הגיעה ז'ולי דלפי כבמאית שיודעת את העבודה, עם טיימינג נכון ומובנה להבנת קומדיה, וכתסריטאית מועמדת לאוסקר (על "לפני השקיעה" ו"לפני חצות" המופתיים). ודלפי היא בכלל שחקנית ידועה, מוכרת, וטובה, והיא גם ליהקה את עצמה לסרט שהיא כתבה ומביימת, כך שהכל עובד בסדר גמור. והערך המוסף של הסרט הוא דני בון, אולי הקומיקאי הכי טוב שיש בצרפת היום. וכאן הוא בפורמה עליונה, משלב רגעים קומיים ודרמטיים בדיוק מופתי, יודע ללכת עם הטירוף של התסריט עד הסוף, ולגרום לי לצחוק בקול רם, וגם יודע להוריד טונים ולרגש אותי ברגעים היותר דרמטיים. הערך העיקרי של הסרט הה, "לולו", הוא דני בון המצוין.

הבעיה של הסרט, באופן מפתיע, היא הרושם שלי שז'ולי דלפי לא יודעת לכתוב נשים. פעמיים היא היתה מועמדת לאוסקר כתסריטאית, ובפעמיים האלו היא שיתפה פעולה עם אית'ן הוק, שותפה למשחק ולכתיבה של שתי הדמויות האלו, סלין וג'סי. הבימוי הכל כך נפלא של ריצ'רד לינקלייטר בטרילוגיה הזו גרם להרבה אנשים לשאול האם הטקסטים היו מאולתרים, והתשובה תמיד היתה שלא, זה היה כתוב ומאורגן עד לתו האחרון, ועבודת המשחק והבימוי גרמו לסרטים ההם להיראות ולהרגיש כל כך טבעיים ומרגשים. אז המסקנה שלי היא שכשז'ולי דלפי כותבת בעצמה, היא כנראה חושבת שכשתי נשים נפגשות ומדברות, הן תמיד ידברו על סקס. כי מה כבר יש לשתי חברות קרובות לומר זו לזו? הרי כבר בסצינה הראשונה יש התייחסות לג'קוזי כמסז' אהם, שם, באיבר ההוא. כי ככה זה. שתי נשים מדברות על סקס. תמיד. וכך יוצא שדמותה של החברה (בגילומה המסכן של קארין ויאר. שחקנית טובה שנופלת כאן קורבן לדיאלוגים איומים) עוברת את המסך כנימפומנית שיש לה רק דבר אחד בראש. כל בעיה שיש לך בחיים, כל מכשול, הכל אפשר לפתור בעזרת קצת פעילות במיטה.

וחבל. כי הסרט הזה יש לו קצב טוב, ושילוב מנצח בין קומדיה לדרמה, ושחקן אחד נפלא (דני בון, מושא האהבה), ועוד אחד לא רע בכלל (ונסן לקוסט, בתפקיד הבן), אבל שתי הנשים (הדמות הראשית וחברתה הטובה) הן לא כאלו שהייתי רוצה להתאהב בהן בעצמי, כי אחת יש לה רק סקס בראש, והשניה חסרת בטחון באופן קיצוני, מושפעת מחברתה והסגנון המתירני שלה, אבל מנסה למשוך לכיוון המהוגן יותר, מבלי לתאר איזשהו שיווי משקל הגיוני. אז כך יוצא ש"לולו" קצת נופל בין הכסאות. יש בו רגעים מאוד מצחיקים, אבל גם מביכים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s