פסטיבל קולנוע צרפתי: המורה

(שם הסרט במקור: Primaire)

ולפעמים, רק לפעמים, שחקנית אחת יכולה להציל סרט שלם.

כי "המורה" הוא סרט קקופוני, מפוזר, ערוך לא טוב, עם שימוש לוחץ מדי במוסיקה, עם יותר מדי חוטי סיפור שמפריעים אחד לשני, ולא באמת מתחברים, ועם הרבה רעש של ילדים שבלא מעט רגעים לא מאפשר לי להקשיב להלמות הלב שלי.

ומצד שני, יש בסרט את שרה פורסטייה. איזו שחקנית נהדרת. עמוד התווך של הסרט הזה. בלעדיה, הכל היה מתמוטט.

כי היא כל כך סבלנית, ואוהבת, וסימפטית, ומצליחה לעמוד זקופה גם כשהעולם מסביבה מתמוטט, והכל בצורה אמינה. היא יודעת להראות שהיא לוקחת ללב, שזה מפריע לה, שאכפת לה, אבל היא גם יודעת לעשות את זה בצורה פשוטה, יומיומית, אמינה. וכך, למרות הרעש והבלגן שמסביב, יש בסרט הזה כמה וכמה רגעים מרגשים מאוד.

ואם להיות הוגן, זו לא רק שרה פורסטייה. יש בסרט הזה, למרות כל החסרונות הדי בולטים, יש כאן כוונה טהורה ולב במקום הנכון. כי "המורה" מפנה זרקור אל האחריות שלנו, המבוגרים, לגרסאות הקטנות שלנו, לילדים. זו אחריות יומיומית, סיזיפית, קשה, לפעמים קשה מנשוא, אבל יש בצידה רגעים כל כך מתגמלים. כי הנה מי שכל כך התאמצה להבין את המילים הכתובות על הדף, הנה היא פתאום קוראת שוטף כל מיני הוראות בטיחות שאנחנו, המבוגרים, חולפים עליהן מבלי לשים לב. וזה רגע מרגש בגלל שכל העבודה שהושקעה בה סוף סוף נושאת פרי. והנה הילדה המוגבלת, היא עולה כיתה. והנה הילד ההוא, שאמא שלו נטשה אותו, הוא עוצר רק להגיד שלום. סתם ככה. יש בו כאב עצום של הזנחה, ותשומת הלב שהוא קיבל מהמורה נוגעת גם בו. ויש עוד כמה ילדים כאלו, ועוד כמה רגעים כאלו בסרט. כולל הילד של המורה, שנמצא בסנדוויץ' בינה לבין האקס שלה, שרוצה לקחת אותו לסיבוב מסביב לעולם, הרחק מהאמא.

אז נכון שיש כאן יותר מדי ילדים, עם יותר מדי סיפורים, מה שגורם ללא מעט מהם להיות לא מפותחים מספיק (הסיפורים. לא הילדים), ויש גם סיפורים מיותרים ולא מפותחים של חלק מצוות המורים, אבל שרה פורסטייה, השחקנית הזו שהיא רק בת 30, וכבר יש לה 2 פרסי סזאר על משחק (ועוד 2 מועמדויות על הופעות בסרטים שעליהם לא זכתה) – היא מחזיקה את הסרט הזה בחיים, ומביאה, כמעט לבדה, את הסיפור הזה לכמה רגעים מרגשים מאוד. ואני עוקב אחרי השחקנית הזו כבר כמה שנים (למשל: "סוזאן", עליו היתה מועמדת לסזאר, ולא זכתה. או "שמות של אהבה", קומדיה חלשה, שהביאה לה את פרס הסזאר. או אפילו סרט נשכח אבל לא רע בכלל כמו "לילה אחד". בכל אלו פורסטייה היתה טובה מאוד).

"המורה" הוא הסרט הראשון שאני רואה במסגרת הפסטיבל הצרפתי השנה (כמעט נכון. ראיתי גם את סרט הנעילה של הפסטיבל. הוא יוצא למסכים מיד אחרי הפסטיבל. הביקורת האוהדת שלי תתפרסם בסוף החודש), והוא לא בלי חסרונות, אבל הוא בהחלט שווה את הזמן. יפה ומרגש, למרות הבלגן ששולט בו בלא מעט רגעים.

הקרנות נוספות של "המורה" במסגרת הפסטיבל:

ב-19/03 בסינמטק ירושלים

ב-21/03 בסינמה סיטי בנתניה

ב-25/03 בסינמטק חיפה

ב-26/03 הקרנה נוספת בסינמטק תל אביב

ב-30/03 בסינמטק בשדרות

ב-31/03 בסינמטק חולון

וב-01/04 בסינמטק ראש פינה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s