פסטיבל קולנוע צרפתי: בשם ביתי

(שם הסרט במקור: Au Nom de ma Fille)

הייתי צריך לכעוס על הסרט הזה. לבקר אותו בחומרה. איכשהו יצא שאני בעדו.

כי זו אודיסאה. סרט שמתפרש על פני יותר מ-30 שנים. סיפור חוצה מדינות. והכל בפחות משעה וחצי. בקצרנות. בחסכנות. בהחסרת הרבה חומר רקע, ויתור על הרבה אספקטים נוספים, פגיעה באפקט הרגשי העצום שהיה יכול להיות לסיפור שכזה.

ובכל זאת, ולמרות הכל, הסרט הזה עובד. הסרט הזה מצליח להביא אל קדמת הבמה את תחושת התסכול המתגברת והולכת. תסכול של קריעת השיער מהראש. של חוסר הבנה איך הרוע הזה, איך האיש הזה שכנראה עשה דברים איומים, איך הוא חומק שוב ושוב מעונש. איך כל רגע שבו אנחנו אומרים לעצמנו: "תפסנו אותו. עכשיו, סוף סוף, הוא ישלם על מעשיו", איך כל רגע כזה מתמסמס, ואיך הוא מצליח לברוח בעור שיניו, להמשיך בחיים הרגילים, ולא לשלם את המחיר.

כנראה היו לאיש הזה, הרופא הגרמני הזה, קשרים בחלונות הגבוהים. כנראה, כי גם על זה הסרט הזה לא מספר. הוא נצמד רק לתודעתו של האיש הצרפתי הפשוט. האיש שכל מה שהוא רוצה לדעת הוא מה קרה לביתו, ואיך קרה שהיא מצאה את מותה. וכל שלב בחקירה הופך רק מתסכל יותר. ואת ההרגשה של התסכול הגובר והולך הסרט הזה יודע לבנות היטב. כי הסרט הזה מתרכז רק בסיפור הזה. יש לו אשה, ואח"כ יש לו אשה שניה, אבל הסרט לא מדבר בכלל על מערכות היחסים האלו. יש לו עבודה. חיים. אבל שנים עוברות בסרט הזה בהינף קאט של עריכה. פייד לשחור, לפעמים כמעט באמצע מילה שנאמרת. הסרט הזה הולך קדימה די במהירות, מוותר על רגעים דרמטיים רבים בחייו של הגיבור.

אבל אולי טוב שכך. היה אפשר ליצור סרט עמוס שיאים רגשיים, אבל ונסן גארנק, הבמאי, מעדיף להימנע מנצלנות רגשית, ומבכר את המיקוד בסיפור המרכזי, של האדם הפשוט (בערך. הוא בורגני אמיד למדי, אבל ללא היכרות עם דרכי החיים של החברה הגבוהה, עם השחיתות שלה, עם הקשרים הענפים שבה) שמנסה רק לגלות את האמת על מה שקרה לביתו, מנסה לראות את הצדק בעולם שבז לצדק. כל שאר האספקטים של חייו, רגעי הנחמה מהכשלונות, סיפורי משנה – לא קיימים.

ועוד לא דיברנו על השחקן הראשי. דניאל אוטיי. אולי השחקן שאני הכי אוהב בעולם. וגם כאן, אוטיי פשוט מצוין. האיפוק שלו, היכולת שלו להראות מה עובר עליו, להראות את סערת הרגשות שבפנים, מבלי להתפרק, מבלי לצעוק, היכולת שלו לבנות רגעים מרגשים מאוד עם מעט מאוד תסריט – הכל מתפוצץ כאן בשקט, בכמה רגעים אפקטיביים מאוד. העקשנות של הדמות מיוצגת כאן ע"י השחקן בשילוב של חסכנות בימויית (למשל: יש כאן שימוש קטן מאוד, אבל אפקטיבי מאוד, במוסיקה, ושימוש חסכני אבל מדויק בשחזורים) ושל עבודה מדויקת, שקטה, ובטוחה של השחקן הראשי, דניאל אוטיי.

אז זו היתה יכולה להיות דרמה עצומת רגשות, סוחפת, אודיסיאת דמעות בלתי נגמרת. במקום זה, "בשם ביתי" הוא דרמה עצורה, מרוכזת, חסכנית, מאופקת, ודווקא בגלל זה מרשימה מאוד, כזו שבונה תסכול הולך וגדל אצל הדמות הראשית, ואצל הקהל.

כותרת המשנה של ההקרנה בפסטיבל הצרפתי אומרת שזו בעצם טרום בכורה, אבל לא ברור מתי (ואם בכלל) הסרט הזה יעלה על המסכים בישראל. לכן מומלץ לנסות לתפוס את הסרט בהקרנות הבאות שלו:

ב-20/03 בסינמטק ירושלים

ב-21/03 בהקרנה נוספת בסינמטק תל אביב

ב-24/03 בסינמטק חיפה

וב-27/03 בסינמטק חולון.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s