אחת ויחידה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Las Elegidas)

תקתוק השעון. הזמן שעובר. הזמן שאי אפשר לעצור. שהולך בתנועה מתמדת קדימה, ומה שלא תעשה, לא תוכל לעצור אותו, להחזיר דברים אחורה.

"אחת ויחידה" ("הנבחרות" במקור. שם הסרט הישראלי הוא אירוני) הוא הזוכה הגדול של פרסי האקדמיה של מקסיקו בשנה שעברה. וזה נדיר שסרט שכזה מגיע להקרנות מסחריות בישראל. סרט עצוב, חונק בגרון, ללא תקווה, לכאורה שם במקסיקו, למעשה מעורר מחשבות על מה שקורה בחצר האחורית שלנו. כי מעגל הזנות הוא כזה שאי אפשר לצאת ממנו. והתעשיה הזו חסרת רחמים פחות או יותר כמו שרואים בסרט הזה, שבא ממדינה שנמצאת במרחק של יותר מחצי עולם מכאן.

והפעם צריך להגיד לסרטי שני כל הכבוד על שהביאו את הסרט הזה להפצה מסחרית בישראל. סביר להניח שזה לא סרט שיביא המון צופים לקולנוע. זה לא סרט שמח. אבל, מעבר לנושא החשוב, זהו גם קולנוע משובח. קולנוע שמשתמש בחסכנות כדי להעביר דברים גדולים בהרבה. בעבודת סאונד מרשימה, בצילום נהדר, ברגישות לנושא העדין, מבלי לברוח מעיסוק בנושאים הקשים, אבל גם מבלי לדחוף את האף בכוח אל תוך הסחי.

תקתוק השעון נשמע טוב מאוד בפס הקול של הסרט יותר מפעם אחת. תקתוק שמדגיש שכמו שאי אפשר לעצור את הזמן, כך אי אפשר לברוח ממעגל הזנות הזה.  דויד פאבלוס, הבמאי של הסרט הזה, יודע לעשות מניפולציות קולנועיות אפקטיביות עם הסאונד ועם התמונה, מבלי באמת שאני ארגיש שמדובר במניפולציה. כי הבחורה הזו נדחפת בעל כורחה לעבודה בזנות. והיא אכן עושה את זה. ואנחנו יודעים שהיא עושה את זה. אבל זה לא נראה על המסך. בעבודה קולנועית חכמה, בעיצוב פס קול חונק, ועם צילום שלא מראה דבר, בכל זאת אנחנו יודעים מה היא עושה. עבודת הסאונד מכניסה אותי אל מתחת לעור של הדמות הזו, גורמת לי להרגיש את הכאב הפיסי והנפשי שלה, מבלי באמת לראות את מה שהיא עוברת. והבמאי נעזר כאן בעבודת משחק נהדרת של השחקנית הראשית, אחת בשם ננסי טאלאמאנטס, שמצליחה להעביר בפניה את כל הרגשות המתערבלים בנפשה של בחורה צעירה שנדחפה בכוח פסיכולוגי ופיסי לעבוד בזנות, והיא רוצה להתמרד, ולא מוותרת על התקווה לחופש, אבל היא גם לא יכולה לכוח שבו היא מוחזקת באותו בית בושת, כוח אלים, פיסי, כמו גם הפעלת פחד פסיכולוגי. והכל בפניה ובעבודת הגוף של השחקנית הנהדרת הזו, ננסי טאלאמאנטס, ובעבודת הסאונד, העריכה, והצילום של דויד פאבלוס הבמאי.

חבל שאת אותו הדבר אי אפשר לומר על השחקן הראשי של הסרט, הנער אוסקר טורס. הוא אמור להיות זה שפועל מתוך אהבה לנערה, מתייסר ממה שקורה לה, ממה שהוא גרם לו, וכל מה שהוא עושה עכשיו לנערה אחרת, כל הנורא הזה, הכל מתוך אהבה וחרטה לאותה אחת שעובדת עכשיו בזנות בגללו. אבל טורס פועל כל הסרט כמעט בפנים קפואות. אין לו יכולת לתאר את החיים הכפולים של הדמות – זו שצריכה להקסים מישהי אחת כדי לשחרר אחרת. והחלק של הנער בסרט הוא החלק החלש יותר.

ועם זאת, התסריט של הסרט והעריכה מובילים את הסיפור בקצב מדוד אל המסקנה העצובה שאין מוצא מהעולם הקודר מאוד הזה. שגם אם לכאורה עוברת במוחך מחשבה שיש מוצא, אז לא, אין מוצא. סרט חונק בגרון, עם עשיה קולנועית משובחת, שיוצר דרמה מרגשת, מרתקת, מעוררת מחשבה. סרט שהוא גם חוויה קולנועית משובחת, וגם סרט שיפקח עיניים לראות את מצוקתן של נשים צעירות שאינן יכולות לומר דבר, שמפחדות, שאינן יכולות לצאת ממעגל חיים משפיל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s