פסטיבל קולנוע צרפתי: המורה

(שם הסרט במקור: Primaire)

ולפעמים, רק לפעמים, שחקנית אחת יכולה להציל סרט שלם.

כי "המורה" הוא סרט קקופוני, מפוזר, ערוך לא טוב, עם שימוש לוחץ מדי במוסיקה, עם יותר מדי חוטי סיפור שמפריעים אחד לשני, ולא באמת מתחברים, ועם הרבה רעש של ילדים שבלא מעט רגעים לא מאפשר לי להקשיב להלמות הלב שלי.

ומצד שני, יש בסרט את שרה פורסטייה. איזו שחקנית נהדרת. עמוד התווך של הסרט הזה. בלעדיה, הכל היה מתמוטט.

כי היא כל כך סבלנית, ואוהבת, וסימפטית, ומצליחה לעמוד זקופה גם כשהעולם מסביבה מתמוטט, והכל בצורה אמינה. היא יודעת להראות שהיא לוקחת ללב, שזה מפריע לה, שאכפת לה, אבל היא גם יודעת לעשות את זה בצורה פשוטה, יומיומית, אמינה. וכך, למרות הרעש והבלגן שמסביב, יש בסרט הזה כמה וכמה רגעים מרגשים מאוד.

ואם להיות הוגן, זו לא רק שרה פורסטייה. יש בסרט הזה, למרות כל החסרונות הדי בולטים, יש כאן להמשיך לקרוא

לולה 2017: המועמדויות

היום התפרסמו בגרמניה המועמדויות לפרס הלולה של האקדמיה הגרמנית לקולנוע. והשאלה העיקרית היא: כמה מועמדויות קיבל "טוני ארדמן", הסרט הגרמני היציג של השנה האחרונה (מוקרן בימים אלו בישראל. סרט יפה מאוד לטעמי). והתשובה היא שש מועמדויות – לפרס הסרט, תסריט, בימוי, שחקנית, שחקן, ועריכה. והתשובה המפתיעה יותר היא ש"טוני ארדמן" הוא לא הסרט המוביל במספר המועמדויות של האקדמיה הגרמנית. ובכלל, יש כמה הפתעות ברשימה הזאת. למשל, הסרט שהכי אהבתי והכי ריגש אותי בשנה שעברה היה "24 שבועות", סיפור קורע לב על אשה שנכנסת להריון, ובמהלך הבדיקות היא מגלה שהולד חולה, והוא יוולד נכה, אם בכלל הוא ישרוד. ההתלבטות במרכז הסרט היא האם להפיל את הולד, גם אם מדובר בשבוע ה-24, תקופה מאוד מאוחרת במהלך ההריון. הסרט המאוד נשי הזה קיבל תשומת לב יפה ומפתיעה מהאקדמיה הגרמנית, וקיבל 4 מועמדויות לפרס הלולה: לסרט הטוב ביותר, לתסריט, לבימוי, ולשחקנית הראשית (יוליה ינטש).

עוד הפתעה ברשימת המועמדויות היא הסרט החדש והלא ידוע של להמשיך לקרוא

פרסי האקדמיה הקנדית לקולנוע 2017: הזוכים

במסגרת הפסטיבל הצרפתי שיחל בעוד 3 ימים יוקרן, בין היתר, הסרט האחרון של הילד הרע מקנדה, קסאוייה דולאן, "רק סוף העולם" (Juste la Fin du Monde). בעוד כחודש הסרט הזה יעלה להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע של "לב". אמש התקיים בקנדה טקס חלוקת פרסי האקדמיה הקנדית. "רק סוף העולם" היה המועמד המוביל לזכיה, עם 9 מועמדויות (סקירה על המועמדויות פרסמתי כאן לפני חודשיים). בסופו של דבר, "רק סוף העולם" הלך הביתה עם להמשיך לקרוא

לולו: הביקורת

(שם הסרט במקור: Lolo)

אין לי הרבה דברים רעים לומר על הסרט הזה. אין לי הרבה דברים לומר בכלל.

אשה בגיל האמצעי חיה עם בנה בן ה-20. הבעל מזמן כבר לא בתמונה. היא אשת קריירה מצליחה, אבל מחפשת גם אהבה. הבן לא מוכן לוותר על אמא, ויעשה הכל כדי להבריח כל מועמד פוטנציאלי. והמועמד שעולה הפעם בחכה הוא פוטנציאלי מאוד. והמלחמה מתחילה.

קומדיה רומנטית קלאסית, שאני בטוח שאם מישהו יפשפש מספיק עמוק אל תוך הגנזכים ההוליוודים, הוא ימצא שעשו כבר אחת כזו. לפחות. ולגרסה הזו הגיעה ז'ולי דלפי כבמאית שיודעת את העבודה, עם טיימינג נכון ומובנה להבנת קומדיה, וכתסריטאית מועמדת לאוסקר (על "לפני השקיעה" ו"לפני חצות" המופתיים). ודלפי היא בכלל שחקנית ידועה, מוכרת, וטובה, והיא גם ליהקה את עצמה לסרט שהיא כתבה ומביימת, כך שהכל עובד בסדר גמור. והערך המוסף של הסרט הוא דני בון, אולי הקומיקאי הכי טוב שיש בצרפת היום. וכאן הוא בפורמה עליונה, משלב רגעים קומיים ודרמטיים בדיוק מופתי, יודע ללכת עם הטירוף של התסריט עד הסוף, ולגרום לי לצחוק בקול רם, וגם יודע להוריד טונים ולרגש אותי ברגעים היותר דרמטיים. הערך העיקרי של הסרט הה, "לולו", הוא דני בון המצוין.

הבעיה של הסרט, באופן מפתיע, היא הרושם שלי ש להמשיך לקרוא

לאבינג: הביקורת

(שם הסרט במקור: Loving)

לג'ף ניקולס יצאו 2 סרטים בשנה שעברה. הראשון, Midnight Special, היה סרט מדע בדיוני (מצוין לטעמי), אבל היה זה השני, "לאבינג", שסומן ע"י היוצרים, כמו ע"י העיתונות, כמעניין ומסקרן יותר, בעיקר מכיוון שהוא מספר סיפור אמיתי וחשוב בהיסטוריה האמריקאית. בסופו של דבר, "לאבינג" קיבל רק מועמדות אחת (מוצדקת) לאוסקר, לשחקנית הראשית רות' נגה (שלא זכתה), ולמרות שיש בו לא מעט דברים להעריך, "לאבינג" פחות טוב מסרטו הקודם של אותו במאי.

ג'ף ניקולס הוא במאי משובח שנמצא עדיין בתחילת דרכו. מלבד סרטו הראשון, שלא הופץ בישראל, ראיתי את כל שאר סרטיו ("סערת רוחות", "הסיפור של מאד", ואת Midnight Special), ואהבתי את כולם. וגם כאן, ב"לאבינג", מדגים ג'ף ניקולס (הצעיר עדיין. רק בן 38) תצוגת בימוי מחושבת, שליטה מרשימה בקצב הסיפור, בהדרכת שחקנים מיומנת, ובעבודה מרשימה ואפקטיבית עם מוסיקה (מעט מוסיקה יש בסרט, אבל היא נכנסת במקומות מדויקים מאוד מבחינה רגשית, מוסיפה אפקט לא קטן לסצינות). והשקט הזה, הבטחון הכל כך מרשים בעבודת הבימוי הזו – זה היתרון הגדול של "לאבינג", אבל גם החסרון שלו.

"לאבינג", בפשטות, הוא סיפור אהבתם של ריצארד לאבינג, גבר לבן, ומילדרד לאבינג, בת זוגתו השחורה, בארה"ב הגזענית של שנות ה-60. סיפורם הפך מיוחד בגלל ש להמשיך לקרוא

נורמן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Norman)

הסרט הזה היה הסרט שהכי סיקרן אותי בשנים האחרונות. במאי ישראלי משובח, שכבר הוכיח את עצמו כמה וכמה פעמים, שכל סרטיו (כל ארבעת סרטיו. מעט מדי סרטיו) היו הצלחות קופתיות, וכולם היו גם סרטים טובים בעיניי (חוץ מהאחרון, שהיה לא רע, אבל היו לי בעיות איתו), ושניים מהם היו אפילו מועמדים לאוסקר, שם, באמריקה – והנה, הבמאי הזה קיבל הזדמנות לעשות סרט בינלאומי, ישראלי, אבל גם אמריקאי, שמספר סיפור אמריקאי, אבל גם ישראלי, הפקה שיכולה לתקשר עם הקהל הרחב לא רק בישראל, ולא רק עם באי פסטיבלים בעולם, ולא רק עם חברי אקדמיה בארה"ב, אלא גם עם קהל רחב בכל העולם כולו. ואם הבמאי הזה (יוסף סידר קוראים לו) גם יעשה את זה טוב (והוא כבר הוכיח שיש לו את היכולת לעשות את זה) – אז זו תהיה הפעם הראשונה שהקולנוע הישראלי באמת יכבוש את העולם.

יוסף סידר

אז אחרי הצפיה בסרט אני מרגיש להמשיך לקרוא