פסטיבל קולנוע איטלקי: פריחה

(שם הסרט במקור: Fiore)

יצור מוזר קצת, הסרט הזה. מצד אחד, יש בו משהו אמיתי, ריאליסטי, נוגע ללב. מצד שני, יש בו גם משהו קולנועי מאוד, חלומי מעט, משהו שמתעלה מעל חיי היום יום המעיקים, ומביא אהבה מתוקה לחיים אפורים של נערה ונער.

מצד אחד, יש בסרט מצלמה שעושה דברים סוחפים רק בכוח התנועה, בריצה מרשימה בשוטים ארוכים ומתפתלים עם סטדי קאם אחרי נערה שרצה במחילות של תחנות רכבת, או בורחת משוטרים ברציפים, או ברגעים מסוימים בכלא עצמו. מצד שני, הסרט ממעט להשתמש במוסיקה, כלי קולנועי רגשי ראשון במעלה. בשלב מסוים בסרט הגיבורה מקבלת לידיה נגן MP3. רק אז נשמע קטע המוסיקה הראשון בסרט. כי עד אז, במרדפים, או בקטעי דרמה אחרים, הכל שקט. כי אין מוסיקה ברגעים כאלו בחיים. זה רק בקולנוע. והסרט הזה מספר סיפור ריאליסטי של נערה שנמצאת במקום אפור, אבל מוצאת שם חלום של אהבה.

וסיפור האהבה הזה מתפתח בקצב מדוד, לאט לאט, כך שאני יכול להאמין להדרגתיות שבה הרגש מתחיל לשלוט בחייה של הגיבורה. זו לא אהבה הוליוודית ממבט ראשון. זה בחור שלאט לאט מתנחל בלב של בחורה. ויש משהו נוגע ללב בדרך שבה הנערה הזו מושפעת מהרגש הזה, שפתאום מישהו שם אליה לב (כי אבא שלה, עם כל הרצון הטוב, לא יכול לעזור לה כרגע). הרגעים שבה מישהו נוגע בה (רגשית, כמו גם פיסית) הם מועטים ונדירים. ומגע אנושי כל כך חסר לה. וכשהוא מגיע, הוא לאט נכנס לה אל מתחת לעור, וכל כך ממלא אותה.

ומצד ראשון, להזדקקות הכל כך נואשת הזו למגע אנושי אין קונטרה דרמטית בסרט. כי רוב דקותיו של הסרט מתרחשות במוסד לעבריינים צעירים, אבל כולם שם מאוד מנומסים, מדברים בשקט (והשקט הזה הוא מצד אחד מרשים, ומצד שני לא ממש מציאותי), וכמעט אין עימותים בין הבנות שבמוסד, לא מכות, לא מריבויות, לא בריתות של אינטרסים (הבמאי של הסרט הזה כנראה לא ראה את "כתום הוא השחור החדש"). יש משהו כמעט מוגזם מדי בדרך המתורבתת שבה מתנהלים החיים במוסד הזה. עם חוג תפירה, למשל, ותצוגת אופנה מאולתרת, וסוג של אוירה של מרכז קהילתי שכונתי, רק סגור בין סורגים. "פריחה" חסר אוירה של מועקה שתהווה קונטרה להזדקקות הנואשת של הגיבורה לאהבה.

אז הסרט הזה יפה מאוד לעין, ומרגש לעיתים, ובעיקר מרשים מאוד קולנועית, ויש בו גם הצגות משחק טובות של גיבורת הסרט, שחקנית בשם דפנה סקוצ'יה (נדמה לי שזה לא במקרה ששמה של השחקנית הוא גם שם הדמות. היא מביאה עימה עוצמה שקטה של מישהי שנמצאה ברחוב, ועם זאת יש לה נוכחות קולנועית חזקה), ושל ואלריו מאסטאנדריאה בתפקיד אבא שלה, אוהב את הבת שלו, אבל לא יכול לעזור לה, למרות שמנסה (הוא זכה בשבוע שעבר בפרס שחקן המשנה של האקדמיה האיטלקית על משחקו בסרט זה. בצדק), ועם כל הדברים הטובים שיש בסרט, נדמה לי שהוא היה יכול להיות טוב יותר, סוחף יותר, קורע לב יותר, אם היתה בו יותר העזה, יותר לכלוך קולנועי, יותר קשיחות, כי נושא הסרט דורש את זה.

אז יצור מוזר הסרט הזה, ועם זאת, יצור יפה ומומלץ. הקרנות נוספות של "פריחה":

ב-04/04, בסינמטק ירושלים

ב-07/04 בסינמטק חיפה

ב-13/04 בסינמטק ראש פינה

וב-14/04 בסינמטק הרצליה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s