בין העולמות: הביקורת

"בין העולמות" הוקרן בפסטיבל חיפה האחרון, ובגלל התנגשות בלו"ז עם הקרנות אחרות דילגתי עליו שם. מאז שמעתי עליו בעיקר דברים רעים. אבל הלכתי לראות בכל זאת. והדעה הקטנה שלי: זה לא כל כך נורא כמו שחשבתי שזה יהיה, אבל כן, מדובר אכן בסרט בינוני.

כי יש כאן נסיון מעניין לדיון אמוני. דיון בדרך הנכונה והראויה לעבוד את השם. האם חיים בעולה של תורה הם באמת כאלו, חיים של עול, של ציות לחוקים, או שמדובר בחיים של הבנת העולם מתוך אהבה כנה ואמיתית של אלהים. יש מצב נתון: בחור צעיר נפצע בפיגוע, שוכב בתרדמת בבית החולים. האבא מחפש בקדחתנות סימנים, רמזים, סיבות. למה אלהים עשה לו את זה. אולי התפילין פגום. או שאין לו מזוזה בדלת הכניסה. ועוד כהנה וכהנה נסיונות למצוא סימנים לחטא הגדול שהביא את האסון הזה. האם, לעומת זאת, עסוקה בתפילות. בעבודת השם מתוך אהבה, ובקשה כנה שיחזיר לה טובה, ושיעיר את הבן משנתו.

ואל הסיפור הזה מצרפת הבמאית-תסריטאית צלע שלישית. בת זוג. אהבה אסורה של הבן. וכאן נדמה לי שחטאב מערבת מין בשאינו מינו. הבחורה ערביה. היא מסתירה את הסוד הזה, ומתידדת עם האמא תחת זהות שאולה. באיזשהו שלב האמא אומרת: אני יודעת שאת עובדת עלי. מה הסיפור שלך? את לא דתיה? זה הכל? זה בסדר.

אז כן. אם היא לא דתיה, יהודיה חילונית, זה עובר. אבל אם היא ערביה? אוי ואבוי. שוד ושבר. אסון. השמים נופלים. חטא גדול ונורא. אין בכלל מידתיות בין שתי האפשרויות. ואכן, סצינת הגילוי היא הסטרית, צעקנית, לא נעימה למבט. הרי אם המשפחה היהודית היתה חילונית, גם אז הזוגיות עם הערביה היתה, כנראה, הופכת לעניין גדול. כך שלעמת דיון יהודי פנימי ודיון חיצוני ערבי-פלסטיני-ישראלי-יהודי יוצר להרגשתי מיש-מש שמכביד על הסרט (שהרי סיפור המשפחה היהודית מקבל מקום גדול יותר, נרחב יותר, מאשר סיפורה של הערביה, שמקבל בעיקר שתי סצינות עם האח).

מה גם שכל סיפור הכיסוי של הצעירה (עם ה"אבא") כתוב ומבוצע ברישול, לא ממש אמין. והדיון בחיי הדת הופך דידקטי, לא רגשי (ולראייה: הסצינה שהיתה אמורה להיות הכי מרגשת בסרט, סצינת ההתייחדות של האם עם האלהים, הסצינה הזו הופכת להיות מגוחכת למדי. במקום לצלם את האם ברגע הכי כואב שלה, כמו את שולי רנד זועק לאלוהיו ב"אושפיזין", או את רועי אסף מדבר אל השם בחוף הים בסצינה קורעת הלב ב"משגיחים", מיה חטאב מצלמת עננים. את נקודת המבט של אלהים ולא של האדם. דיון אקדמי, קר, דידקטי בחיי הדת של האנשים, ולא דיון רגשי ויצרי).

אבל לא הכל רע ונורא בסרט. המשחק, למשל, מרשים ומחזיק רגעים מעניינים בסיפור. מריה זריק, בתפקיד הבחורה הערביה, יש לה כריזמה שקטה, גוף שמגיב לרגש בצורה מיידית, כך שאני מרגיש את הכאב שלה גם מבלי שתאמר או תעשה דבר. כאב פשוט וישיר של אשה שבן זוגה, אהובה, שוכב חסר הכרה בבית החולים. ויורם טולדנו, בתפקיד האב, מאוד מרשים, וכמעט מרגש, כאדם שנמצא בסוג של משבר אמונה. הוא חייב למצוא את התשובה, את הסיבה לאסון הזה שנפל עליו, וכל פעם שהוא לא מוצא התסכול ניכר בגופו, בפניו. אלהים מתרחק ממנו. מוסכמות החיים כמו שהוא מכיר אותן מתמוטטות. וזה אמנם תפקיד משנה בסרט, אבל יש בו יותר מאשר מערכת היחסים המקרטעת בין שתי הנשים (האמא והצעירה הערביה).

"בין העולמות" הוא סרט עם נסיון מעניין לדון בחיים של האנשים המאמינים כאן, אבל בגלל תסריט שלהרגשתי לא עבר תהליך חשיבה עמוק מספיק, הסרט הזה נופל ולא מצליח להמריא. סרט מעניין, אבל מאוד מפוספס.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s