פסטיבל קולנוע איטלקי: בלתי ניתנות להפרדה

(שם הסרט במקור: Indivisibili)

מאוד הסתקרנתי מהסרט הזה. מועמד ל-17 פרסי דוד די דונטלו של האקדמיה האיטלקית, זוכה ב-6 מהם, סיפור רגשי ויצרי על תאומות סיאמיות המבקשות עצמאות כנגד משפחה שמתפרנסת מהפריקיות שלהן ומתנגדת לניתוח שיפריד אותן וישלח כל מאחת מהן לדרך פרטית. סיפור יוצא דופן.

מאוד התאכזבתי מהסרט, בסופו של דבר. כי כל החומרים שחשבתי שיהיו שם אכן שם. אבל הבמאי מקלקל את הסרט. אדוארדו דה אנג'ליס קוראים לבמאי הזה. אבל נדמה לי שהוא מפנטז שהשם שלו הוא פאולו סורנטינו. אבל זו רק פנטזיה. לפאולו סורנטינו ("נעורים", "זה חייב להיות המקום") יש הרבה יותר כשרון מאשר לבמאי של "בלתי ניתנות להפרדה".

כי כמו סורנטינו, דה אנג'ליס מנסה להרשים עם צילום בתנועה, שוטים ארוכים ומתפתלים על סטדי קאם. רק שהסרט מתרחש בנאפולי המוזנחת, ולא ברומא הזוהרת. וכן, בדרך כלל עוני מצטלם נהדר, אבל משהו בסרט הזה בא להרשים טכנית מבלי להתייחס למושא הצילום. וכך גם ברגעים שבהם הדרמה אמורה להגיע לשיאים, הצילום סוגר על השחקנים לקלוז-אפים קרובים מדי, כך שהשחקנים לא יכולים לבטא את מנעד הרגשות בצורה ראויה, וכך כמה סצינות עתירות רגש הופכות למשהו צעקני ואפילו וולגרי ולא נעים לצפיה. סורנטינו וצלמו הקבוע לוקה ביגאצי נוהגים לצלם את העושר הבורגני הדקדנטי בצבעים מרשרשים ופוקחי עיניים. גם דה אנג'ליס מנסה לדחוף אל תוך סרטו סוג של אנשים כאלו, אבל הוא מנגיד אותם עם ההזנחה של האנשים הנאפוליטאנים ושל העיר הזו. וכך הסרט מסתכל על הסנובים שמסתכלים על העם מלמעלה בזלזול, בפטרוניות. אבל בני ובנות העם הם נושאי הסרט, כך שהסרט עצמו גם הוא לא ממש אוהב את דמויותיו הראשיות (במיוחד האמא, סוג של אשה מחוקה, מוכת גורל, הנסחבת עם האבא והבנות ללא כל כוח להתנגד).

סורנטינו הוא גם אמן מופלא בעבודה עם מוסיקה ובשילובה עם התמונה. דה אנג'ליס מנסה גם הוא את הטריק הזה, אבל יש משהו מאוד שרירותי בדרך שבה הוא מכניס מוסיקה לסרט, ובדרך שבה הוא מוריד אותה בפייד. הבנות האלו הן זמרות שמסתובבות בכל העיר ושרות כדי להרויח עוד כמה גרושים, אבל הבמאי לעולם לא נותן לי להנות מהשיר שלהן עד סופו. וכך לא מוסיקת הסקור שמלווה את הסרט ברקע, ולא המוסיקה שמצטלמת ומהווה חלק מהסצינות עצמן – אף אחת מהן לא תורמת לרגש, ואף מבלבלת אותי, מובילה את הרגש בכיוון לא ברור, ועוזבת את הבמה בפתאומיות תמוהה.

משהו בבניה הדרמטית של הסרט לא ממש עובד טוב. הסצינות קצרות מדי, נגמרות לפני שמיצו את האפקט הדרמטי שלהן. וחוץ מהסצינה האחרונה (הארוכה, הסטטית, והמרשימה), הסרט הזה רץ די מהר קדימה, מבלי באמת לעצור במקומות מסוימים כדי שאוכל להיות עם הדמויות ברגע מסוים, להתרגש איתן.

מה גם שבסופו של דבר, אני לא כל כך הבנתי מה הסרט הזה רוצה להגיד. אני חושב שהוא רוצה להעיר משהו על הדת (כי פסלים של ישו מפוזרים כל הזמן בכל מקום, והכומר המקומי הוא דמות משנה כאן, וכל הזמן מדברים על דת), אבל אין כאן עמדה ברורה כלפי הממסד הדתי או כלפי אלוהים עצמו. הסיפור הפרטי המפוספס מוביל בדרכו אמירה לא מנוסחת על הדת.

וכך סרט שיש בו את כל חומרי היסוד המעניינים נופל קורבן לבמאי לא מספיק טוב, שמנסה לחקות במאי אחר, אבל הוא לא עושה את זה טוב, ולא מפתח שום סגנון משלו כדי שאוכל לנסות להבין מה הוא רוצה להגיד, וכדי שאוכל להתרגש. לא התרגשתי, ולמרות שהסיפור ברור ונהיר, לא ממש ברור מה יש מאחורי הסיפור המשונה הזה. סרט מאכזב.

הקרנות נוספות, למי שבכל זאת רוצה:

הערב, 07/04, בסינמטק הרצליה

מחר, 08/04, בסינמטק חיפה

ובשבת הבאה, ה-15/04, בסינמטק חולון

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s