פטרסון: הביקורת

(שם הסרט במקור: Paterson)

נהג אוטובוס. נוסע כל יום באותו מסלול. באותן שעות. כל יום עובר באותם רחובות. באותן תחנות. נהג אוטובוס. קם בבוקר כל יום באותה שעה (פחות או יותר). אוכל את אותה ארוחת בוקר. הולך באותו המסלול למוסך האוטובוסים. שותה קפה בכוס חד פעמית כל בוקר בעודו מתיישב בכסא הנהג. כל בוקר מגיע אותו סדרן, עם אותן תלונות. ואז הנסיעות. ובערב, אותה הדרך חזרה הביתה. ושיחה עם האשה. איך עבר היום עלייך? ועליך? ולצאת עם הכלב. להגיע לבר השכונתי. כל ערב, אותם טיפוסים. אותה בירה. וחזרה הביתה. לישון. ומחר, יום חדש. שגרה ישנה.

חלק מהאנשים שהיו איתי בהקרנה של "פטרסון" התלוננו על שעמום. ובמידה מסוימת זה מובן, כי זהו סרט על שגרה. סרט שסוקר שבוע בחיי כמה דמויות בעיירה פטרסון. המרכזית שבהן היא של נהג אוטובוס בשם פטרסון. אני, לעומתם, חושב שמדובר בסרט מקסים ויפהפה, ואפילו מרגש ברגעים מסוימים. כי זה סרט על האמנות שאנשים יוצרים, אמנות שמחלצת אותנו מחיי השגרה. והאמנות הזו נמצאת בדברים הקטנים. ביכולת לראות בתוך השגרה את האלמנטים שמרכיבים את אותה שגרה, לתת להם ייחוד, ספציפיקציה, לנסות להבין את תפקידם במרקם הכללי, לאהוב אותם.

כמו קופסת הגפרורים שמציתה את הדמיון של המשורר בתחילת הסרט. סתם קופסה. קטנה. אבל יש עליה כיתובים. בפונט מסוים מאוד. שנראה כמו רמקול. הדמיון מתחיל לעבוד מהדברים הכי קטנים. ויש גם את השיחות השונות והמשונות של הנוסעים השונים באוטובוס. הנהג אולי נוסע את אותו מסלול כל יום, אבל האנשים מתחלפים, השיחות שלהם מרעננות את השעמום. והנהג, יש לו נשמה של משורר. הוא מעבד את כל זה לתבניות של מילים. שירי אהבה לבת הזוג שלו. לסביבה שלו. לעיר שלו. לחיים שלו.

ג'ים ג'רמוש רק הולך ומשתכלל עם כל סרט שהוא עושה. הצילום בסרטיו הופך מרשים יותר, התנועה בסרטיו הופכת מעגלית יותר, לא מתקדמת קדימה, אלא סובבת סביב עצמה, ומשהו בו גם הולך ומתחמם, אוהב אדם יותר. "פטרסון" הוא סרט מפויס, חם, על אנשים בחיי היום יום. אדם דרייבר בתפקיד הראשי נהדר, נטורליסטי, פשוט, אמין, בתפקיד של נהג אוטובוס שחי עם אהובתו. גולשיפטה פאראהאני (שחקנית ממוצא איראני. בקרוב בסרט ישראלי) בתפקיד בת הזוג מצד אחד מעצבת דמות סימפטית, חייכנית, אוהבת, אמנית עם רעיונות אינסופיים לעיצוב ומוסיקה, אבל היא גם החוליה החלשה יחסית של הסרט, כי היא קצת מושלמת מדי. קצת מתוקה מדי. פחות מדי אמיתית.

אבל חביבות היתר הזו לא פוגעת יותר מדי בחווית הצפיה, כי ג'רמוש מקפיד לרפד את השגרה בכמה דמויות משנה – של הברמן, למשל, שמחפש לתת כבוד להיילייטס של חיי השגרה בעיר הזו, ולתלות תמונות שמנציחות רגעים מיוחדים אלו על הקיר. ויש את הבחור שכל כך מאוהב במישהי, אבל היא לא רוצה אותו. והוא משתגע מזה. וזה מצב מתמשך, אבל גם הוא יגיע לנקודת שיא מיוחדת במהלך השבוע הזה.

חיי השגרה בפטרסון העיר מתקבצים כולם אל שורות בפואטיקה של פטרסון האיש, אל המוסיקה והעיצוב האמנותי של בת הזוג שלו, ואל האהבה הגדולה של ג'ים ג'רמוש לכל תושבי העיר הזו, האהבה שנובעת מהאמנות, המוסיקה, והקולנוע (גם של ג'רמוש עצמו, וגם של הקולנוע בכלל. במהלך השבוע הזה בני הזוג ילכו בעצמם לקולנוע לראות סרט).

לכאורה לא קורה כלום בסרט הזה. לכאורה הוא משעמם. אבל צריך לנסות ולמצוא את הייחוד בתוך השגרה. את רגעי הקסם בתוך כל אותם רגעים שחוזרים על עצמם שוב ושוב. את ההומור המיוחד של כל אחד. ואת כל זה מציג ג'רמוש בכשרון ואהבת אדם יוצאת דופן. אם תדעו להסתנכרן לקצב החיים הסטנדרטים של אנשים רגילים בארצות הברית (כמו גם כאן, בישראל), תקבלו סרט לא רגיל, לא סטנדרטי, חוויה קסומה שנובעת מתוך חיי היום יום. סרט מקסים, "פטרסון".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פטרסון: הביקורת

  1. סרט נורא. שגרה כפי שהיא צריכה להשאר על רצפת חדר העריכה כמו גם הסרט הזה. ואגב ג׳רמוש איננו משתפר מסרט לסרט אלא מדרדר. פעם הצילום המופלא של רובי מולר היה מטעמים, והתסריט מפתיע ולג׳רמוש היתה חותמת ברורה, היום אם לא היה קרדיט לג׳רמוש בסרט לא הייתי משייכת ואף לא צופה בסרט. ושירה גרועה כותב הגיבור! נו באמת!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s