הצב האדום: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Tortue Rouge)

בתחילת הסרט יש קרדיט גדול לסטודיו ג'יבלי.  כן, כולם מתעלפים מאולפן האנימציה היפני הזה. וכל האנימטורים הגדולים רואים בהייאו מיאזאקי ככוהן הגדול והמשפיע, אחד מעמודי התווך של הז'אנר הזה בעולם האמנות. אני לא כל כך מתחבר לסרטים שלהם. וזה לא שיש לי דבר רע במיוחד לומר על הסרטים האלו. אני פשוט לא מבין אותם. יש בהם איזושהי תפיסת עולם רחוקה ממני, איזושהי הסתמכות על תרבות יפנית קאנונית זרה לי, עד שאני אולי יכול להבין את הסיפור המיידי שבו (וגם זה לא תמיד), אבל לא מה שעומד מאחורי זה (ואני אוסיף ואומר שלסרטי לייב-אקשן יפנים על סמוראים אני דווקא מתחבר, כי הם על אנשים. לסרטי אנימציה דמיוניים לא כל כך).

וזה גם המצב עם "הצב האדום" (שהיה נכון יותר לקרוא לו "הצבה האדומה", אבל נו, שיהיה). כי מדובר כאן בסוג של משל יפהפה, מקסים, ומרגש לפרקים. אני רק לא מבין מהו הנמשל. כי יש כאן סיפור השרדות על אי בודד.

איש אחד, לבד, מנסה לחזור לציויליזציה, ונכשל. התסכול מתגבר והולך. התסכול הזה ניכר גם ברמות הרגשיות שעוברות אלי באולם. ואז – שינוי. צבה אדומה. אולי הסרט הזה מדבר על הצורך במישהו/מישהי. אבל אני לא בדיוק הבנתי מה הוא אומר. כי הכל מתרחש, אבל אולי זה היה בעצם חלום. ויש גם סיקוונסים של חלומות המשולבים בסרט (מיותרים לטעמי, כי כל הסרט הוא סוג של חלום), והסרט הזה גם אילם, כלומר, לא נאמרת בו ולו מילה אחת (אבל כן יש בו המהומים, זעקות שבר, וסאונד סביבה. ומוסיקה כמובן). בחלקו הראשון של הסרט המחסור בדיאלוגים לא הורגש, אבל בהמשך, ההחלטה להיצמד לקונספט נטול דיאלוג היתה קצת מאולצת לטעמי, כי אנשים מדברים. גם עם צבות. והיו רגעים שזה הפריע לי. מה גם שברגעים מסוימים השימוש במוסיקה הופך מוגזם מדי, מנסה בכוח להדגיש רגעים רגשיים שלא באמת קיימים (ומצד שני, יש רגעים שבהם המוסיקה היפה דווקא תורמת לאפקט הרגשי, מעצימה אותו באופן מדויק ויפה).

אבל הסרט הלא ארוך הזה (80 דקות), שמתפתח בקצב איטי, אבל לא איטי מדי, יש בו סצינות מרגשות ברגעים מסוימים, והוא פשוט למדי גם בסיפור שלו, וגם בויזואליה האנימטורית שלו, ועם זאת, יש בו משהו שמשאיר בי סימן שאלה בסופו של דבר. סרט יפה, אבל סתום, ולא בטוח שאני באמת רוצה לפתור את החידה הזאת. כי אם הכל משל, אגדה, אז לא באמת אכפת לי ממה שקורה. עברתי חוויה רגשית מסוימת, אבל מהר מאוד עברתי הלאה. עלו האורות באולם, ולא נשאר הרבה איתי. סרט חביב, אבל זניח.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s