תברח: הביקורת

(שם הסרט במקור: Get Out)

כבר כחודשיים אני שומע על הלהיט המפתיע הזה מארה"ב. מסרט שלא הייתי אפילו יורק לכיוונו הוא הפך, עם כל דיווח שהגיע מחו"ל, לסרט מסקרן מאוד. אבל בכל זאת חשש אחד מרכזי ניקר במוחי: לחברת ההפקה של הסרט הזה קוראים בלומהאוס. הם מתמחים בסרטי אימה זולים ודי טיפשיים (כל סדרת "הטיהור", למשל. או "ספליט". סרט נורא בעיניי). חששתי ש"תברח" יהיה סרט שמשתמש בתירוץ של דיון (שטחי) בגזענות כדי ליצור סרט אימה נחות ואידיוטי.

טעיתי. הפעם ההייפ בהחלט מוצדק. איכשהו, מתחת לרדאר (ואני מהמר אפילו מתחת לאף של המפיקים עצמם), הסרט הזה הפך לא רק להצלחה קופתית גדולה, אלא גם לסרט חכם, אפקטיבי, מרתק, ערמומי, מושיב על קצה הכסא, וגם מגרה את המחשבה.

כי כן, לכאורה מדובר בסרט אימה. ויש אפילו רגע בסרט שבו דמות אחת עוברת בחדר, ברקע, מאחורי הדמות הראשית, ורק צליל צורם של כינורות מגלה שאנחנו בעצם צריכים לפחד. כמו בסרט אימה. אבל בעצם יש כאן משל מרתק, לא צפוי, על המצב של הגזענות היום בארה"ב, ומה שיפה במיוחד בסרט הזה הוא שהמשל הזה עומד גם בפני עצמו כדיון פתוח ומרתק, וגם כסרט שהתסריט שלו מושך אותי פנימה כדי לנסות ולהבין מה לעזאזל קורה פה.

וזה בעיקר בזכות הבימוי המפתיע של ג'ורדן פיל. אני לא ממש יודע מי זה. מעכשיו אני אחפש אותו. כי הפיל הזה יודע לקבוע קצב מדוד לסרט, להניח את כל הדברים המוזרים שקוראים בסרט הזה אל מול עינינו (ובסרט הזה יש לא מעט קרייזי שיט), אבל לא להדגיש את המוזרות, אלא להשאיר אותנו עם סימני שאלה, למשוך אותי פנימה מבלי ללחוץ עלי בכוח. משהו בשקט של הבימוי, בבטחון שלו ביכולת שלו לספר לי סיפור שירתק אותי, זה מה ששומר את רמת העניין שלי בסרט, מנסה לחפש מה יקרה לדמות הראשית, ומה עומד מאחורי כל זה.

כי כן, הסיטואציה הבסיסית היא בחורה לבנה שלוקחת את החבר השחור שלה אל הוריה לסוף שבוע. מ"נחש מי בא לסעוד" ועד "פגוש את ההורים", זו כבר נוסחה שחוקה. אבל ג'ורדן פיל (שהוא גם התסריטאי של הסרט הזה) הולך כאן עמוק אל השורשים. כי זאת אמריקה של המאה ה-21. עד לא מזמן היה כאן אפילו נשיא שחור. הפוליטיקלי קורקט הוא אנטי גזעני. מה פתאום. אנחנו בעצם אוהבים שחורים. לא יכולים להגיד עליהם דברים רעים. אז הלבנים מצאו דרכים אחרות לשלוט בשחורים. אוה דוברניי ("סלמה") עשתה על זה סרט דוקומנטרי מועמד לאוסקר ("ה-13"). ג'ורדן פיל משתמש בכלים של סרט אימה כדי להראות דרכים אחרות, ללכת לכיוון המשל הפסיכי, אבל להגיע לאותה מסקנה של הסרט הדוקומנטרי של דוברניי – שהלבנים לא ויתרו על השליטה בשחורים. הם פשוט החליפו אסטרטגיה.

במהלך יותר מחצי סרט אני יושב פעור עיניים, מנסה לפענח את כל המוזרויות שנערמות לאט לאט. באיזשהו שלב עולה המסך, נחשפת המזימה (ולמען האמת זה היה צפוי למדי: אם ההורים שלה הם כאלו, האם יתכן שהבת שלהם לא יודעת כלום?), ומכאן נפרשת עלילת מתח של איך (והאם) יצליח גיבורנו להימלט, לצאת, לברוח, להציל את חייו שלו, של הגזע השחור?

רק השחור יכול להציל את עצמו, והאם הלבן צודק בעצם בפחדו מהשחור, מהאלימות שלכאורה טבועה בו (מכונית משטרה וגבר שחור רוכן מעל יצור מחרחר למוות – סצינה תמימה לכאורה מתחילת הסרט שתהדהד גם לקראת הסוף) – התסריט של הסרט הזה מלא ברבדים סמויים, לשאלה שיש בה צדדים רבים ומגוונים, המאירים את היחסים בין השחורים והלבנים בארה"ב של היום באור לא צפוי. והכל ארוז בסרט מפתיע, מוזר, עם טירוף הולך ומתגבר, ועם במאי שיודע לטפל בטירוף הזה ביד אמן, מבלי לאבד את המיקוד בדמויות ובמשמעות של מה שהן עושות. סרט מרתק ומומלץ. מאוד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “תברח: הביקורת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s