אני, דניאל בלייק: הביקורת

(שם הסרט במקור: I, Daniel Blake)

קל לי להבין איך הסרט הזה זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן בשנה שעברה. הפסטיבל החשוב בעולם, זה שמקדש איכות קולנועית יוצאת דופן. ובכל זאת, גם אם אני מעריך מאוד את הסרט הזה, בכל זאת יצאתי ממנו קצת מאוכזב.

כי מצד אחד, אכן קן לואץ' חוזר לפורמה כאן. אחרי כמעט עשור שבו הוא די התברבר, עם קומדיות הזויות כמו "מחפשים את אריק", או סתם סרטים עייפים כמו "המועדון של ג'ימי", היה נדמה לי שלקן לואץ' כבר די נמאס מקולנוע. והוא אכן לקח הפסקה מאז סרטו האחרון, והיו דיבורים על פרישה. והנה הוא חוזר, ומה שהיה אמור להיות משהו אנרגטי וסוחף מתגלה, במפתיע, כסרט בוגר של יוצר שיודע בדיוק מה הוא רוצה, ואיך להשיג את זה. קן לואץ' מביים כבר יותר מחמישים שנה, אבל נדמה לי שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותו ממש מביים. ברוב סרטיו הוא הסתמך על התסריט, ובעזרת הדרכת שחקנים צמודה הוא ידע פשוט לעקוב אחרי הסיפור, להבליט את המצפון החברתי שלו, ולתת לי לדפוק את הראש בקיר מרוב תסכול על הדרך שבה פשוטי העם נדפקים ע"י המערכת. ב"אני, דניאל בלייק" קן לואץ' לא רק הולך אחרי הדמויות והסיפור, אלא הוא ממש קובע קצב מדוד, והולך בצניעות ובשקט. יש כמה וכמה פיידים לשחור אחרי כמה סצינות בסרט. הדרך של לואץ' להוריד הילוך. הדמויות, כולן, שקטות, מנומסות, והכל מתנהל ברוגע. קן לואץ' נותן לסיפור לשקוע לאט בתוך הנשמה של הצופים בעזרת עבודת בימוי מרשימה של במאי ותיק ומיומן.

מצד שני, זהו גם החסרון של הסרט. כי להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מסע הטבעת: הביקורת

כאן אמורה להיות הביקורת שלי על "מסע הטבעת". אבל "מסע הטבעת" הוא לא סרט, אז אי אפשר לכתוב עליו ביקורת.

זה אחד מאותם רגעים בו עלי להחליט אם אני רוצה באמת לנסות ולנתח מה לא עובד ביצירה הזו, או פשוט לקצר ולא לתת ליצר הרע לשלוט באצבעות שמקישות במקלדת. אני מעדיף לקצר.

כי ל"מסע הטבעת" אין תסריט. כלום. גורנישט. אני מניח שהיה כאן להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע איטלקי: פריחה

(שם הסרט במקור: Fiore)

יצור מוזר קצת, הסרט הזה. מצד אחד, יש בו משהו אמיתי, ריאליסטי, נוגע ללב. מצד שני, יש בו גם משהו קולנועי מאוד, חלומי מעט, משהו שמתעלה מעל חיי היום יום המעיקים, ומביא אהבה מתוקה לחיים אפורים של נערה ונער.

מצד אחד, יש בסרט מצלמה שעושה דברים סוחפים רק בכוח התנועה, בריצה מרשימה בשוטים ארוכים ומתפתלים עם סטדי קאם אחרי נערה שרצה במחילות של תחנות רכבת, או בורחת משוטרים ברציפים, או ברגעים מסוימים בכלא עצמו. מצד שני, הסרט ממעט להשתמש במוסיקה, כלי קולנועי רגשי ראשון במעלה. בשלב מסוים בסרט הגיבורה מקבלת לידיה נגן MP3. רק אז נשמע קטע המוסיקה הראשון בסרט. כי עד אז, במרדפים, או בקטעי דרמה אחרים, הכל שקט. כי אין מוסיקה ברגעים כאלו בחיים. זה רק בקולנוע. והסרט הזה מספר סיפור ריאליסטי של נערה שנמצאת במקום אפור, אבל מוצאת שם חלום של אהבה.

וסיפור האהבה הזה להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע איטלקי: מהיר כמו הרוח

(שם הסרט במקור: Veloce Come il Vento)

לפני כמה ימים התקיים באיטליה טקס חלוקת פרסי דוד די דונטלו, פרסי האקדמיה שלהם (כתבתי עליו כאן). מבין כל הסרטים שהיו מועמדים, הכי סיקרן אותי הסרט הזה, "מהיר כמו הרוח". אמנם, על פניו, מדובר בסרט מירוצי מכוניות פשטני, כי בסרטי "מהיר ועצבני" למינהו יש בעיקר שואו, רעש, אקשן, ומעט מאוד אנושיות. ושואו ריק לבדו לא מעניין אותי, ולמעשה דוחה אותי. אבל ב"מהיר כמו הרוח" יש הרבה יותר מזה. והוא אכן מקיים את ההבטחה. סרט מהנה, מרתק, מרגש, סוחף.

כי יש כאן, בתוך האדרנלין של מירוצי המכוניות, יש כאן להמשיך לקרוא

שקית של גולות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Un Sac de Billes)

כשראיתי את הטריילר, נאנחתי ונרתעתי. עוד סרט שואה. ועוד כזה שנראה מתנחמד מדי, מתקתק מדי. לא בשבילי. רק שבסוף הטריילר היה כתוב שמו של הבמאי: כריסטיאן דוגאיי. חשבתי: רגע, לפני כמה שנים ראיתי סרט של הבמאי הזה, ומאוד אהבתי אותו. רציתי לתת לסרט החדש של הבמאי הזה הזדמנות.

זה לא עובד. כמו הטריילר, הסרט עצמו גם הוא בעיקר מרתיע.

כריסטיאן דוגאיי הוא במאי מוכשר. אין לי ספק בכך. רואים את זה גם כאן, ב"שקית של גולות" הלא טוב. בביקורת שלי על "ז'אפלו", סרטו הקודם (והנהדר) של דוגאיי, כתבתי בין היתר ש להמשיך לקרוא