דוקאביב 2017: אדה לשלטון

(שם הסרט במקור: Alcaldessa)

פוליטיקה. אנשים עם עניבות (בעיקר גברים) שמדברים עם אנשים אחרים עם עניבות, ומשתמשים במילים מסובכות, ארוכות, מאונגלזות. פגישות בחדרים מפוארים, מלונות יוקרה, שחיתות, מתנות, סיגרים, וכסף. הרבה כסף.

והעם. איפה העם? מה היה הניצוץ שהכניס את הפוליטיקאי לביזנס הזה שנקרא פוליטיקה? הרצון לכח, השפעה, מעמד, או משהו שעומד שם בבסיס, הרצון באמת לעשות טוב לאנשים, לעם, לפרטים שבאים להצביע. אנחנו מכירים את זה טוב מאוד בישראל. אנחנו מדברים פוליטיקה כל יום. והנה מגיע סרט מספרד, ונותן תקווה לאנשים התמימים. אלו שמאמינים שאפשר. בכל זאת. אפשר להיכנס לעסק המלוכלך הזה שנקרא פוליטיקה, ולא לאבד את הצפון. לא להשתכר מהצלחה, משררה, ותמיד-תמיד לזכור שפוליטיקאי הוא קודם כל משרת ציבור. לא משרת את עצמו ואת מקורביו, אלא את האנשים ששלחו אותו למשימה הזו, אלו שבחרו בו.

אדה קולאו, גיבורת הסרט, מיוצגת כבר מתחילתו כאדם פשוט. אקטיביסטית שלוחמת למען זכויות האנשים החלשים. אלו שמפונים מבתיהם בגלל שלא עמדו בתשלומי המשכנתא. הבנקים החזקים רודים באנשים החלשים. וקולאו נמצאת שם, לצד החלשים, לוחמת בכוחות העצומים. כבר מהסצינה הראשונה, הסרט הזה שם את הרגש, המסירות לאדם הפשוט, במקום הראשון.

קולאו מוצגת לכל אורך הסרט כנציגת האדם הפשוט. היא לבושה פשוט, מדברת פשוט. בעימותים היא די נבוכה כשהגברים החנוטים בעניבות מדברים ביזנס, ואילו היא, האישה האאוטסיידרית, שלא ממש יודעת מה עושים, עומדת בצד ודי שותקת, או עושה קפה (אבל היא בעצם סופגת, רק כדי לעלות להתקפה בעימות השלישי והמכריע. סצינה מרשימה וסוחפת). או למשל: שוט קולנועי בכניסה למסעדה. המצלמה נכנסת מהרחוב אל תוך המסעדה, עוברת על פני סועדים, מלצרים, טבחים, נכנסת למטבח, עוברת לצד השני, לחדר האחורי – שם נערכת ישיבה של המתמודדת עם יועציה. בלב העם, לא במגדל שן.

הסרט הזה כל הזמן זוכר להנגיד את הממסד הפוליטי המסואב עם המטרה המקורית שלשמה קיימת הפוליטיקה בכלל – להיות משרת ציבור, על כל המשתמע מכך. ויש מכשולים לא מעטים בדרכה של קולאו (למשל, האם להציב את פניה על פתק הבחירה, להפוך לפולחן אישיות ולשכוח את האדם הפשוט, במיוחד אחרי שהיא התבטאה בעבר כנגד זה). יש ממסד שתוקף אותה (אמנם רק חלק מההתקפות נראות ונשמעות, אבל הסרט משכיל להישאר עם קולאו כל הזמן, לראות את ההשפעות של המירוץ הזה עליה באופן אישי).

הסרט הזה לא רק נצמד לרעיון המרכזי שלו כל הזמן, אלא יש בו גם קולנוע חכם, עם עבודה נהדרת עם עריכה (בעיקר לקראת הסוף, ביום הבחירות) ועם עבודה מצוינת עם מוסיקה. עם כל המחשבה הקרה על ניצחון פוליטי, הסרט נצמד בהרבה רגעים לאמוציות החזקות של האיש הפשוט שנרמס ע"י הממסד, ובאמצעים קולנועים שמבוצעים במיומנות, הסרט הזה מספק לא מעט רגעים אמוציונליים שבבסיסם אמונה בעם, בשינוי. סרט שזוכר ומזכיר כל הזמן שפוליטיקה צריכה לעמוד למען העם כל הזמן ובכל רגע, ולא למען הפוליטיקאי(ת). וסרט שאומר שלמרות מה שניתן לחשוב, זה אפשרי.

דמוקרטיה עובדת יפה מאוד בספרד. אפשר גם בישראל?

הקרנה נוספת במסגרת הפסטיבל: ביום ראשון, 14.5.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s