דוקאביב 2017: לפני שהרגלים נוגעות בקרקע

ואולי אין בן אדם כזה, דפני ליף.

כלומר…כן, בטח, יש. אבל אולי אין אדם אמיתי מאחורי הסיסמאות. או שיש. אבל דפני ליף הבמאית לא מצליחה למצוא אותה.


אתם זוכרים מה קרה כאן בקיץ 2011, כן?! מחאה חברתית? העם דורש צדק חברתי? זוכרים? אז זהו, הנה הגיע הסרט שהוא כרוניקה אפקטיבית מאוד של אותו קיץ. מההתחלה הצנועה והקטנה, דרך התפוצצות של רגשות קולקטיבית, ועד להתמוטטות האלימה, באדיבות ממשל אגרסיבי, שהרגיש את האדמה רועדת מתחת לרגליו, אז הוא דיכא את המרד הזה בכוח ברוטלי. הסרט הזה, שמוגש באדיבות זו שהציתה את הניצוץ הראשון, הוא מבט מדויק ומרגש על מה שקרה בקיץ ההוא.

אבל דפני ליף מחפשת את עצמה בתוך כל הרעש וההמולה הזו. והיא לא מוצאת. כי הרי יש בן אדם בתוך המניפסט המהלך הזה. יש מישהי שרוצה לאהוב, ולצחוק, וללכת לעבודה, ולקנות חלב במכולת, ולשתות עם חברים…אתם יודעים, לחיות. אבל היא לא בסרט הזה. דפני ליף הבמאית מתרכזת בדפני ליף האקטיביסטית, זו שיש לה פצע, והיא מגרדת אותו. יש לה כאב, והיא מביעה אותו. יצא במקרה שלחצי מיליון אנשים באותו קיץ היה אותו פצע בדיוק, והם נסחפו אחרי הליף הזו. והיא לא ידעה בכלל שהיא כזו. כי בהתחלה היא חשבה שיגיעו "2 אנשים או 20 אלף איש". הגיעו 500 אלף.

אבל הסרט הזה מחפש כל הזמן את דפני ליף האדם שמאחורי המנהיגה. ולא מוצא. היא כל הזמן מחפשת רגע פרטי. דקה לעצמה, להדליק לעצמה סיגריה ולשמוע את המחשבות של עצמה. אבל היא הפכה לרכוש ציבורי. כל אחד יש לו מה להגיד. והיא עונה בחזרה. מכוונת מטרה. חשוב לה. אכפת לה. והעריכה של הסרט הזה נסחפת ביחד עם ליף אל אותו טירוף שהיה הקיץ ההוא.

ואיפה ליף הפרטית? דפני ליף הבמאית מוצאת אותה רק בשנים שלאחר מכן. בקפיצות בזמן, בהפסקות דרמטיות, דפני ליף מקריינת טקסטים פיוטיים שמנסים להשקיף על עצמה מהצד, מנסים לחפש את האשה שהלכה לאיבוד דרך שדירה. וזאת הטעות של הסרט. כי החיפוש הזה מתבצע בדיעבד, ולא תוך כדי. דפני ליף האדם כאילו יוצאת מהגוף שלה, מסתכלת על עצמה מהצד, ולא חיה את הכאב הזה מבפנים. אין דפני ליף פרטית ברגע האמת שתפעיל את דפני ליף האקטיביסטית. היא כולה מסורה למטרה. ומאבדת את עצמה בתהליך.

יש רק רגע אחד בסרט הזה שבו האדם שבתוך האקטיביסטית יוצא החוצה. רגע שבו אדם מוכה גורל פונה אליה ברגע הכי שבור שלו. ליף, בתגובה, מעבר למילות עידוד, עושה את המעשה הכי אנושי שאפשר לעשות – לחבק אותו. הרגע הכי מרגש בסרט מבחינתי, כי זה הרגע שבו דפני ליף מתגלה כאדם, ולא כאקטיביסטית. אבל זהו רגע בודד ויחיד בסרט, כי בכל שאר הסרט היא בעיקר מסתכלת על הדבר העצום הזה ולא מבינה איך זה קרה (הידיים שלה נמצאות על הראש בחלק גדול מהזמן), ולא כל כך יודעת איך להמשיך, אבל היא ממשיכה, ומגיהה נאומים, ונואמת, ומדברת רק על המצב.

והרי גם כשכל הרעש נגמר, ליף ממשיכה לחפש דרכים אחרות, אלטרנטיביות, לעשות את השינוי. סתיו שפיר ואיציק שמולי נכנסו לפוליטיקה, מנסים לשנות מתוך הכנסת (זה מופיע בסרט. לשאלה למה ליף לא הלכה איתם בדרכם היא לא מתייחסת כאן). ליף מאז מנסה לשנות אסטרטגיה, לבדוק דרכים אחרות לשינוי. כי כזאת היא. אקטיביסטית בדם. אכפת לה. אבל האדם שהיא ליף הולכת לאיבוד. בסרט הזה, כמו אולי גם בחיים שלה עצמה. עובדה, גם הסרט הראשון של הקולנוענית דפני ליף מתרכז בעיקר במחאה.

סרט מעניין מאוד הסרט הזה, אבל לאנשים כמוני, שהיו כאן בקיץ 2011, זו בעיקר נוסטלגיה עצובה. לאנשים שלא היו פה, זה מסמך חשוב. ועדיין, יש פה פספוס. משהו שהיה יכול להצית ניצוץ חדש מתוך האדם הפצוע. אבל דפני ליף האדם לא נמצאת בסרט הזה. כמעט. וחבל.

הקרנה נוספת במסגרת הפסטיבל: בשבת הבאה, ה-20.5.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s