דוקאביב 2017: מוחי

מזמן לא ראיתי סרט כל כך מרגש. שבוכים בו כמעט 90 דקות נון סטופ.

מזמן לא ראיתי סרט שמתאר בצורה כל כך מדויקת את האבסורד הלא יאמן שבחיים שלנו כאן, ב-2 וחצי בלטות שנקראות ישראל, ובבלטה וחצי הנוספת שנקראת פלסטין/ רצועת עזה/ השטחים.

כי כן, יש מלחמה, ויש חמאס, ויש צה"ל, ויש מתנחלים, ויש פתאח, ויש פוליטיקה – ובאמצע יש מוחי. ילד קטן, בן 5, קטוע ידיים ורגליים. ילד עם כל הסיבות להיות עצוב, אבל הוא כל כך מלא חיים. אינטלגנטי. מלא אנרגיה. מלא רגש. מוכן לטרוף את העולם.

ואיפה אבא שלו? בעזה. רוצה להביא אותו לשם, אבל אין שם מספיק אפשרויות רפואיות לטפל בילד.

ואיפה אמא שלו? נודדת בין עזה, שם בן זוגה והילדים שלה, לבין תל השומר – אבל רק כשצה"ל, והחמאס, והפתאח, והבירוקרטיה של המלחמה הזו מתירה.

ואיפה סבא שלו? עם מוחי כל הזמן, אבל לא יכול לחזור לעזה (כי מבחינת החמאס הוא כבר שרוף. חי בישראל כל הזמן), ולא בטוח שיתנו לו לחזור חזרה. אבל גם מבחינת הישראלים הוא חשוד. אז הוא לא ממש יכול לזוז מבית החולים.

ואיפה החיים הנורמלים? אין. יש פרוצדורות, ויש מלחמה אמיתית, ויש אנשים מתים במלחמות, ויש קורבנות קטנים של מלחמות גדולות. מוחי.

"מוחי" זה סרט שקורה בו יחסית מעט. אין ממש חוט נראטיבי שמוביל את הסרט. אבל העריכה החכמה של הסרט הזה יודעת לשמור את העניין שלי לכל האורך. יודעת להתמקד בנושא הפרוצדורלי של אישורים, והחלטות מנהליות שבתוך הסיפור הפרטי הזה של מוחי נראות מגוחכות. וככל שהסרט מתקדם, הוא גם בונה תסכול גדל והולך מהמצב הזה.

כי הילד הזה כל כך מרתק, ומצחיק, ומרגש. אין לו רגליים, אבל הוא מתרוצץ במסדרונות בית החולים, ושואל שאלות ענייניות, פוקחות עיניים. מגיע לו יותר.

והסבא עובר חיים לא קלים בצל הבירוקרטיה המטורפת הזו. הוא אומר בפירוש שהמלחמה רק מפריעה. מגיע לו יותר. אז מה, מישהו בחלונות הגבוהים אכפת לו בכלל?

ויש אנשים שמנסים לעזור לו, אבל יש גם מערכת חינוך ישראלית מטופשת למדי, שלא ממש שמה לב את מי היא מלמדת, אז היא דוחפת סמלים יהודים ישראלים גם לילדים ערבים. סרט שבו הילד הזה, מוחי, הוא פרטי, ואחד ויחיד, אבל גם מייצג עולם ומלואו. עולם של אבסורד בלתי יאמן. של אנשים שלא רוצים מלחמה, אבל חיים בצל פוליטיקאים (משני הצדדים) שמקבלים החלטות שפוגעות בלא מעט אנשים שפשוט רוצים לחיות כאן, בבלטה וחצי המטורפת הזאת. כי הסבא, למשל, נוסע באיזשהו שלב לעזה. שם בן משפחה נפגע מהפצצות צה"ל. ובדרך חזרה (כשסוף סוף נתנו לו לחזור) הוא נוסע בשבילי ישראל, ויש אזעקה. אז הוא והמלווה הישראלי שלו עוצרים ונשכבים על הרצפה. החמאס יורה מכאן, וצה"ל מהצד השני, והאנשים הפשוטים, שוחרי השלום, מוכי הגורל, תקועים באמצע.

סרט מרגש, חכם, מאיר עיניים, שבמרכזו ילד אחד קטן שמנצח את המציאות הפרטית שלו (הוא קטוע רגליים וידיים, אבל הוא מתרוצץ נון-סטופ), אבל הוא לא מצליח לנצח את הקונפליקט הזה. "מוחי" זה סרט מרגש ומצחיק ברמה הכי מיידית, וגם סרט שעושה רצון לקרוע את השערות מרוב תסכול על הגורל שלנו, האנשים הקטנים בתוך המלחמות הגדולות.

הקרנה נוספת במסגרת הפסטיבל: ביום שישי, 19/05. מאוד-מאוד-מאוד מומלץ.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s