דוקאביב 2017: ילדי הצללים

פספוס אדיר של נושא חזק.

אני חושב שהשאלה הכי חשובה שנועה אהרוני הבמאית לא שאלה את עצמה היא: למה?

למה היא יצאה למסע הייסורים הזה? מה התכלית של חשיפה של כל כך הרבה כאב, חפירה בלתי פוסקת במוגלה? בשביל מה זה טוב?

אני חושב שרק סוף הסרט מגלה את התשובה, אבל נדמה לי שאהרוני לא באמת הקשיבה למשפט האחרון בסרט, ובכך היא פספסה נושא מרתק וחשוב. כי איך הדור השלישי והרביעי (והחמישי, והשישי, וכן הלאה) מתמודדים עם ההשלכות הבלתי נגמרות של השואה? אז הנה, יש ניצולים שהפכו להורים מכים, לילדים, שהפכו בעצם להורים מכים, לילדים שהם עכשיו אנשים צעירים (שיהפכו גם הם למכים?). הגלגל מסתובב, וחוזר לאותו מקום, או שאולי יש סיכוי לשינוי, לריפוי, להתקדמות למקום חדש.

נושא קשה. אז למה לא נתנה אהרוני לדור הצעיר להוליך את הסיפור? שהרי לאחת משלוש הדמויות שכאן, סופר, יש בת צעירה, בת עשרה. יפה. אינטלגנטית. שואלת שאלות. היא מבקשת לקרוא את הספר שאביה כתב על ילדותו. הוא אוסר עליה. אבל מים גנובים ימתקו. אני בטוח שהיא קראה. או לפחות התחילה לקרוא (הספר הרי פורסם ברבים. היא יכולה ללכת לכל ספריה ציבורית / סטימצקי מצוי ולמצוא את הספר). וזהו. זאת הסצינה היחידה עם הנערה הזו בסרט.

ויש גם סצינה אחת של הגיבורה השניה של הסרט עם בנה הגדול, בן ה-38. הוא מספר איך כל הטראומות של אימו, דור שני לשואה, עברו אליו, לדור השלישי. זאת הסצינה הלפני אחרונה בסרט. לא ראינו אותו לפני כן, ולא נראה אותו לאחר מכן.

כי נעה אהרוני, בבחירה שגויה לטעמי, מצאה את הדלת להיכנס לנושא דרך הדור השני, אנשים פגועים, מבוגרים כבר, שמבקשים עכשיו לעשות חשבון נפש עם הוריהם הזקנים או אלו שכבר עברו מהעולם. אבל למה דווקא עכשיו? מהו המניע שלהם לצאת דווקא עכשיו למסע כואב אל העבר?

וכך קורה שכל סצינות הסרט נדמות מלאכותיות, מבוימות, נמצאות שם בשביל הסרט, ולא בשביל הדמות, שלא באמת רוצה לחיות מחדש את הכאב. וכך יוצא שכל הקונפליקטים העצומים, כל הדהודי הכאב האותנטים, כל אלו לא חודרים ללב שלי, ולא משאירים אצלי משקל, ויותר מכך, עם הצטברות הסצינות הקשות (אחת יותר קשה מקודמתה), הסרט הזה מתחיל להכביד עלי עם משקל עודף של כאב בלתי נסבל, ללא רגעי הרפיה דרמטית, וללא שחוק. ואני לא בורח מסרטים קשים, אבל זהו קושי מבוים, כי למה היא הולכת אל בית ילדותה, ולמה הוא הולך אל המושב ואל הבית הנטוש שבו אביו ממש ירה בו, ולאחר מכן, מה מטרת הנסיעה שלו להונגריה, אל הדודות והדודים – האם כל אלו היו מתקיימים אם לא היה מבוים כאן סרט דוקומנטרי?

נדמה לי שלא. נדמה לי שיש משהו לא טבעי בקיומן של כל הסצינות בסרט, ויותר מכך, כל הסיפורים הקשים המסופרים כאן בסרט הן קצרים, קצרצרים; מחרידים, אבל לא מספיק מפורטים כדי להמחיש לנו סיטואציות מעשיות, לא מספיק נשארים כדי להכניס אותנו אל מתחת לעורן של הדמויות, אז, בתוך הרגעים הנוראים. אז מה שנשאר הוא סימון של חיים קשים בתוך סימון של סצינות מאולצות שנדמה שהתקיימו רק לצורך הסרט עצמו, ולא לצורך האנשים שבאמת רוצים ללמוד על הנושא הזה, לעכל אותו, לרפא את הדור החדש מהפצעים של הישן.

והילדים האלו, תכלית המסע הקשה הזה, נמצאים כאן בסרט, אבל רק בנגיעה, ברמיזה, לא כמובילים של הסיפור. וחבל. כי כמו שהוא, הסרט הזה מעלה נושא חשוב, ואולי אפילו קריטי בחיי אוכלוסיה לא קטנה, אבל לא באמת יודע לטפל בו כראוי. פספוס גדול ומצער, הסרט הזה.

הקרנות נוספות במסגרת הפסטיבל: היום, ה-18/5, ובשבת, ה-20/5.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s