תחושה של סוף: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Sense of an Ending)

לפעמים מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. על פניו הסרט הזה הוא סרט מכובד, לפי כל כללי הטקס של הדרמה הבריטית לבית ה-BBC לדורותיו. למעשה, זה סרט מכובד, לפי כל כללי הטקס הטקס הבריטי הקלאסי. בהבדל קטן אחד – בניגוד לתוצרים הבריטים המוכרים, הסרט הזה קצת פחות טוב.

ריטש באטרה מתגלה כאחד עם טעם קלאסי. מעודן. מקשיב להלמות הלב של האנשים. כך היה בסרטו הקודם והמקסים, "לאנצ'בוקס", וכך גם כאן. אבל כאן הסרט קצת חורק. יש משהו מנומס מדי בסרט הזה. נינוח מדי.

כי כן, מה שקורה בד"כ בדרמות אנגליות מהסוג הזה הוא ריסון גדול מאוד, שמחביא בתוכו רגשות גועשים. ובגלל שהריסון הנדרש מכללי ההתנהגות הבריטים כולא את הרגש בעוצמה, כשהרגש מתפרץ בסופו של דבר, יש לו כוח גדול משל עצמו. הבעיה עם "תחושה של סוף" היא הרוגע שלו. הלאות שלו. הכל שקט מדי כאן. אפשר להעריך את השקט האנושי שבו מקשיב באטרה לדמויותיו, אבל הקצב האיטי, החוסר במוסיקה שתוביל את הרגש, ובעיקר החוסר בדחיפות, באיזושהי תחושה של לחץ תרבותי לשמור דברים בפנים, מונע ממני באמת להתרגש כשהם יוצאים החוצה בסופו של דבר.

והרי יש כאן סיפור עם דרמה לא קטנה. על רגע של זעם שגורם למעשה שיש לו השלכות פטאליות. אבל הכל כאן מאוד יפה. נחמד. חביב. מצולם באור צהוב וביתי ונעים. בקצב רגוע.

ויש גם פלאשבקים. הסרט, בעקרון, מתרחש בשני מישורי זמן – בהווה, בו הגיבור המזדקן מקבל מכתב שמעלה זכרונות מהעבר, והעבר, שם מתרחשים הדברים. המעברים התכופים בין שני מישורי הזמן מאוד מקרטעים. מצד אחד, אין בהם הרבה דמיון (מלבד כמה רגעים שבהם המבוגר נמצא בתוך הזכרון שלו כנער, מעברי הזמן והעשייה הקולנועית שלהם קונבנציונלים להחריד), אבל, אולי כדי לכסות על החוסר באדג', בדחיפות, הרבה פעמים הקאטים בין העבר להווה הם קאטים חדים, לא נעימים (בעיקר קאטים בוטים בסאונד). אבל כאן משיג באטרה את התוצאה ההפוכה – במקום לקרב אותי לדמויות, המעברים החדים האלו זורקים אותי החוצה כל פעם מחדש.

ומצד שני, אי אפשר ממש לשנוא סרט שבו ג'ים ברודבנט לוקח על כתפיו את התפקיד הראשי, ועושה את זה במסירות נפלאה, עם כל הלב והנשמה. ובעיקר מרשימה כאן, כמו תמיד, היא שרלוט רמפלינג, בתפקיד אורח. עוד לפני שהיא נראית על המסך, קולה נשמע, והוא חותך באויר, בנשמה, בצורה ייחודית ששמורה רק לשחקנית ייחודית שכמוה. הפאוזות שלה, המעברים בין קור מקפיא לבין נחמדות קלה הם מעברים הגיוניים, אנושיים, שאני יכול להאמין להם, להתרגש איתם, להתחבר לצד הפגוע שלה, להתרגש איתו.

ריטש בארטה הוא במאי שיש לו טעם קלאסי, כזה שאני יכול להתחבר אליו בקלות, ולכן קשה לי באמת לבוא בטענות ל"תחושה של סוף". גם כאן, הבריטיות היא במיטבה, ובסך הכל הצפיה בסרט הזה עברה לי בנעימים. רק שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב. יש כאן חומר מלודרמטי מאוד מרשים, שבאטרה מפספס אותו עם הנחמדות שלו. לא סרט רע, רק לא מספיק טוב. ממש כמו שחשבתי שיהיה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s