סיפור אהבה ארץ ישראלי: הביקורת

האיום האיראני! דעאש! סוריה! חיזבאללה! בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו! אל קאעדה!

ומה, אתם באמת חושבים שיש כאן זמן לשטויות? העם דורש צדק חברתי? אז מה? קודם שתהיה כאן מדינה. שיהיה בטחון. שלום. רק אז (כלומר: אף פעם) תוכלו לבקש רווחה. חופש לעשות מה שאתם רוצים. עד אז תחיו בפחד מתמיד מהאויב הערבי האכזר, ותקריבו את עצמכם למען המטרה הנעלה: מדינת היהודים.

סרטו החדש של הבמאי הותיק דן וולמן הוא גרסה קולנועית של סיפור אמיתי שהתרחש ב-1947 בארץ ישראל. היישוב היהודי על סף הכרה בינלאומית בזכותו למדינה על האדמה הזו. וכולי, וכולי, וכל מה שקראתם ולמדתם בבי"ס כשהייתם קטנים. מורשת קרב. אבל כמו שהבנתם מפסקת הפתיחה (הסרקסטית, אני מקווה שהבנתם), יש לסרט הזה רלוונטיות גם היום. "סיפור אהבה ארץ ישראלי" הוא סרט יפה בעיניי, קודם כל מכיוון שברוב דקותיו הוא מנהל דיון אינטלגנטי בין ההקרבה האישית של האנשים החיים כאן לבין המחויבות האידאולוגית שלנו לארץ. מחויבות למדינה יהודית שבה יחיה העם היהודי בשקט ובבטחה, אבל האם הוא באמת יחיה, או שלעד יחיה על חרבו, כלומר, לא ממש יחיה, אלא לעד יהיה על המשמר, ולא באמת יגשים את רצונותיו, תשוקותיו, כשרונותיו.

והסרט הזה פורש את כל המשנה הזו דרך סיפור אהבה. ברוב דקותיו של הסרט, הבימוי סבלני, והמשחק נהדר. לא יודע מי זאת עדי ביילסקי, אבל הליהוק שלה הוא מדויק. מישהי שנראית כמו כל אחת שאני פוגש ביום יום, אדם פשוט מן היישוב, ויש בה רצונות, תחושות, אהבות, כשרון, ורצון לעשות את כל אלו, אבל החיים מחייבים אותה לבחור, וביילסקי מרגשת בפשטות ובישירות של המשחק שלה, והסרט, בבימויו המלטף והסבלני של וולמן, הולך איתה שלב שלב. הקצב כאן איטי, מאפשר לסיפור האהבה הזה להתפתח בקצב הגיוני. הרגש הראשוני אמנם ניצת מיד, אבל הקשר בין הבחורה והבחור לוקח את הזמן, עובר כמה שלבים של היכרות, מבוכה, פרידה וחזרה – שלבים שבהן אני נקשר לאט לאט לשתי הדמויות האלו.

והדמות השניה היא אביב אלוש. ראיתי אותו כבר בכמה סרטים (האחרון שבהם היה "ישמח חתני"), ויפה בעיניי לראות התפתחות של שחקן. הוא הולך ומשתפר, וכאן, בסרטו של וולמן, אלוש הוא סוג של אב טיפוס של כוכב הוליוודי מהסוג הקלאסי. בוגרט או ג'ון וויין, מישהו כל כך Cool, עם גבריות על כל המשתמע מכך. לוחם בטוח בעצמו, מחזיק את הגוף שלו כך שנבין שהוא החלטי, יודע מה הוא רוצה ואיך להשיג את זה, לא מפחד מהאויב, אדם עם ערכים (לא עוזב פצוע בשטח, למשל) – כל מה שאפיין גיבורים הוליוודים מהזמן שבו הסרט מתרחש, את כל זה מרכז אלוש לסרט הזה. קל להבין מדוע הבחורה הפשוטה מהמושב מתאהבת בו. והוא מחזיר לה אהבה, אבל לא כנער מובך, אלא כגבר שיודע מה ואיך לעשות.

ודן וולמן לוקח את 2 הדמויות האלו, והולך איתן יד ביד, שלב שלב, בקצב הגיוני, בשקט של במאי שראה כבר כמה דברים בחייו, ובכך מנחיל אותן בלב שלי. והצילום מקפיד להציג את נופי ישראל הלא מעובדים עדיין, עם הרבה אדמה חשופה, צלעות הר, טבע לא מבוית, ארץ שהאדם עדיין צריך לפתח. המון צבעי אדמה חמים מטפחים את סיפור האהבה היפה הזה.

אבל יש גם כמה דברים שלא עובדים בסרט: וולמן מספר על הסביבה שבה חיו היהודים ב-1947, אבל בכל פעם שהוא עובר לדבר על הצד השני, על הערבים, הסצינות האלו מקרטעות, ואפילו די מביכות. יש לי הרגשה שבעוד שוולמן יודע ומכיר את חיי הישוב העברי על כל צדדיו, בבואו לדבר על היישוב הערבי, הוא מאלתר קונפליקטים שטחיים, שנמצאים בעיקר בראש היהודי הפאראנואידי, זה שבטוח שכל הערבים זוממים עלינו לכלותינו. וכך הסיפור המשני של ההוא שאוהב להיעקץ גורם לי להתכווץ בכסא, ועוד סצינה או שתיים אצל השייח' נראות בעיקר לא אמינות, סטריאוטיפיות, לא נעימות לצפיה. וכך גם סצינות הקרב, המלוות בסלואו-מושן להדגשת הדרמה, סצינות גסות מבע שאין להן מקום בדרמה עדינה ויפה שכזו (לפחות לא כפי שהן נמצאות בסרט).

ויש גם דמות משנה של החברה הכי טובה של גיבורת הסרט. היא מגולמת על ידי מאיה ורטהיימר, שמעצבת דמות סימפטית, חביבה, יפה, והדינמיקה בינה לבין עדי ביילסקי הנהדרת מלווה בכימיה טובה ואמינה. חבל שאיפשהו באמצע הסרט הדמות הזו פשוט מתפוגגת ונעלמת מהסיפור. דווקא ברגעים הקשים היא היתה צריכה להיות שם.

אבל צריך להיות הוגן ולומר שרוב חלקי הסרט מתרכזים בסיפור האהבה הזה, והוא עשוי בטעם, מבוים בבטחון, מצולם בחום, ומשוחק בכשרון, והוא יפה ומרגש, ולכן גם רוב הסרט עובד ומעניין. ולמרות החריקות שלו, הסרט מנהל דיון אינטלגנטי בהקרבות שאנחנו עושים כדי לחיות פה (כי לא מדובר רק בקונפליקט היהודי ערבי, אלא גם בחיי הקיבוץ אל מול חיי המושב, אל מול חיי העיר הגדולה תל אביב, ושאיפתה של הגיבורה להתעסק בתיאטרון, להגשים את עצמה, אל מול הצורך להיות אשה, רעיה, אמא, אשת משפחה. דברים טריוויאלים שכאלו, אתם יודעים), ולכן החוויה הכללית שלי מהסרט הזה היא חיובית, מרגשת, נעימה, ומעניינת, כזו שמשאירה מחשבה מאחוריה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s