דוקאביב 2017: ההבטחה רצח מאהבה

(שם הסרט במקור: The Promise)

כשפסטיבל דוקאביב הכריז על התכניה שלו לפני כחודש, שמחתי לראות שיש שם מסגרת מיוחדת שנקראת "פשע אמיתי". קבוצה קטנה של סרטים שמתחקים אחרי תעלומות פשע. סיפורים מלאי יצרים, מסתורין, תפניות, שאלות מוסריות, דרמה, רגש. מה צריך יותר מסיפור טוב?

מסתבר שצריך. דגמתי שניים מתוך ארבעת הסרטים המוצגים במסגרת "פשע אמיתי" בדוקאביב השנה (את "צל של אמת" ראיתי בגרסת הסדרה. מרתק ומעורר מחשבה. אני מקווה שהצליחו לשמור על המתח והעניין גם בגרסה הערוכה מחדש לסרט שמוצגת השנה בפסטיבל). שני הסרטים שדגמתי היו ההיפך ממה שציפיתי: עייפים, חוזרים על עצמם, נטולי עניין, או מתח, מתסכלים. כך היה "אמא נרצחה לי", וכך הוא גם "ההבטחה רצח מאהבה".

כי יש כאן סיפור על רצח של שני אנשים מבוגרים. סיפור על 2 סטודנטים מאוהבים שמואשמים ברצח הוריה של הבחורה. הרקע הוא אולי ההתעללות שעברה הבחורה מידי אמא שלה במשך זמן ארוך, אולי הסמים והאלכוהול הרבים שנכנסו למערכת של הצעירה, ואולי גם התנגדות ההורים לקשר הרומנטי שלה עם בחור זר. והוא עזר לה, או שלא, הרג אותם בעצמו, או שלא, השתתף איתה במעשי פשע כאלו ואחרים, ואולי גם ברצח. או שלא. סיפור אהבה יצרי של בחור שנסחף אחרי בחורה כריזמטית, יפהפיה, ומסתבר שהיא גם כזאת שאף פעם לא באמת אפשר לדעת מתי היא אומרת את האמת, אם בכלל היא עושה את זה.

אז איך קרה שהסרט הזה כל כך…משעמם?

אוי, ה להמשיך לקרוא

דוקאביב 2017: הפטריוט

זה סרט שלא נעים להסתכל עליו. סרט על אדם שמאוד נהנה לעשות מתיחות מרושעות במיוחד. כאלו שבהן הוא מתקשר לאנשים כאלו ואחרים ואומר להם: מדברים מבית החולים. הבן שלכם נפצע בתאונה. סתאאאם! חחחח.

התירוץ של אותו אדם הוא: מגיע להם. הם אנטישמים שמדברים בגלוי נגד היהודים. אז אני, העם היהודי, נמאס לי לשבת ולספוג. אני, העם היהודי, מחזיר חזרה. אבל כמו שלא נעים להסתכל על האנטישמיות חסרת הבושה של הקומיקאי הצרפתי והשנוי במחלוקת דיידונה, כמו שממש לא נעים להסתכל על השיר המלגלג "שואהננס" (שואה+אננס), כך גם ממש לא נעים לראות את גיבור הסרט מותח את ההורים של החברים של דיידונה, או את ההורים של חבר פרלמנט בלגי אנטישמי.

מה גם שבגישה מוטעית לטעמי, דניאל סיון הבמאי כמעט לא משתמש ב להמשיך לקרוא

דוקאביב 2017: מוחי

מזמן לא ראיתי סרט כל כך מרגש. שבוכים בו כמעט 90 דקות נון סטופ.

מזמן לא ראיתי סרט שמתאר בצורה כל כך מדויקת את האבסורד הלא יאמן שבחיים שלנו כאן, ב-2 וחצי בלטות שנקראות ישראל, ובבלטה וחצי הנוספת שנקראת פלסטין/ רצועת עזה/ השטחים.

כי כן, יש מלחמה, ויש חמאס, ויש צה"ל, ויש מתנחלים, ויש פתאח, ויש פוליטיקה – ובאמצע יש מוחי. ילד קטן, בן 5, קטוע ידיים ורגליים. ילד עם כל הסיבות להיות עצוב, אבל הוא כל כך מלא חיים. אינטלגנטי. מלא אנרגיה. מלא רגש. מוכן לטרוף את העולם.

ואיפה אבא שלו? בעזה. רוצה להביא אותו לשם, אבל אין שם מספיק אפשרויות רפואיות לטפל בילד.

ואיפה אמא שלו? נודדת בין עזה, שם בן זוגה והילדים שלה, לבין תל השומר – אבל רק כשצה"ל, והחמאס, והפתאח, והבירוקרטיה של המלחמה הזו מתירה.

ואיפה סבא שלו? עם מוחי כל הזמן, אבל לא יכול לחזור לעזה (כי מבחינת החמאס הוא כבר שרוף. חי בישראל כל הזמן), ולא בטוח שיתנו לו לחזור חזרה. אבל גם מבחינת הישראלים הוא חשוד. אז הוא לא ממש יכול לזוז מבית החולים.

ואיפה החיים הנורמלים? אין. יש פרוצדורות, ויש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2017: אני לא הכושי שלכם

(שם הסרט במקור: I am Not Your Negro)

לפני הצפיה בסרט הזה ידעתי עליו רק שהוא היה מועמד לאוסקר, שהוא עוסק בזכויות השחורים בארה"ב דרך סיפורו של סופר ומשורר מפורסם (שאני לא שמעתי עליו מעולם), ושסמואל ל. ג'קסון הוא הקריין בחלק גדול מהסרט.

אחרי הצפיה בסרט אני יודע שסמואל ל. ג'קסון עושה בסרט הזה עבודה כל כך טובה, עד שקשה לי אפילו לחבר את הפנים הכל כך מוכרות שלו עם הקול השקט והלא רגיל הזה. אני יודע קצת יותר על ג'יימס בולדווין, הסופר שלא הכרתי. אבל אני לא ממש יודע מה אני חושב על הסרט הזה, ודי קשה לי לסכם את החוויה שעברתי.

אני חושב שאני לא ממש אוהב את הסרט, או שלא ממש התחברתי אליו. ומצד שני, יש בו בכל זאת משהו רגשי, לא ממש מוגדר, שבכל זאת עבר אלי. יש בסרט הזה משהו חשוב, אבל הוא לא בא על חשבון הקולנוע, או הדמות. ועם זאת, משהו בסרט הזה לא שלם.

ואני חושב גם שמדובר באיזושהי הצהרה של בולדווין (בקולו של ג'קסון) כבר בתחילת הסרט שחורצת את גורל היצירה הזו, לטוב ולרע. מספר ג'קסון (בולדווין) ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2017: לפני שהרגלים נוגעות בקרקע

ואולי אין בן אדם כזה, דפני ליף.

כלומר…כן, בטח, יש. אבל אולי אין אדם אמיתי מאחורי הסיסמאות. או שיש. אבל דפני ליף הבמאית לא מצליחה למצוא אותה.


אתם זוכרים מה קרה כאן בקיץ 2011, כן?! מחאה חברתית? העם דורש צדק חברתי? זוכרים? אז זהו, הנה הגיע הסרט שהוא כרוניקה אפקטיבית מאוד של אותו קיץ. מההתחלה הצנועה והקטנה, דרך התפוצצות של רגשות קולקטיבית, ועד להתמוטטות האלימה, באדיבות ממשל אגרסיבי, שהרגיש את האדמה רועדת מתחת לרגליו, אז הוא דיכא את המרד הזה בכוח ברוטלי. הסרט הזה, שמוגש באדיבות זו שהציתה את הניצוץ הראשון, הוא מבט מדויק ומרגש על מה שקרה בקיץ ההוא.

אבל דפני ליף מחפשת את להמשיך לקרוא

דוקאביב 2017: אדה לשלטון

(שם הסרט במקור: Alcaldessa)

פוליטיקה. אנשים עם עניבות (בעיקר גברים) שמדברים עם אנשים אחרים עם עניבות, ומשתמשים במילים מסובכות, ארוכות, מאונגלזות. פגישות בחדרים מפוארים, מלונות יוקרה, שחיתות, מתנות, סיגרים, וכסף. הרבה כסף.

והעם. איפה העם? מה היה הניצוץ שהכניס את הפוליטיקאי לביזנס הזה שנקרא פוליטיקה? הרצון לכח, השפעה, מעמד, או משהו שעומד שם בבסיס, הרצון באמת לעשות טוב לאנשים, לעם, לפרטים שבאים להצביע. אנחנו מכירים את זה טוב מאוד בישראל. אנחנו מדברים פוליטיקה כל יום. והנה מגיע סרט מספרד, ונותן תקווה לאנשים התמימים. אלו שמאמינים שאפשר. בכל זאת. אפשר להיכנס לעסק המלוכלך הזה שנקרא פוליטיקה, ולא לאבד את הצפון. לא להשתכר מהצלחה, משררה, ותמיד-תמיד לזכור שפוליטיקאי הוא קודם כל משרת ציבור. לא משרת את עצמו ואת מקורביו, אלא את האנשים ששלחו אותו למשימה הזו, אלו שבחרו בו.

אדה קולאו, גיבורת הסרט, מיוצגת כבר מתחילתו כאדם פשוט. אקטיביסטית שלוחמת למען זכויות האנשים החלשים. אלו שמפונים מבתיהם בגלל שלא עמדו בתשלומי המשכנתא. הבנקים החזקים רודים באנשים החלשים. וקולאו נמצאת שם, לצד החלשים, לוחמת בכוחות העצומים. כבר מהסצינה הראשונה, הסרט הזה שם את הרגש, המסירות לאדם הפשוט, במקום הראשון.

להמשיך לקרוא

דוקאביב 2017: אמא נרצחה לי

(שם הסרט במקור: Mommy Dead and Dearest)

הסרט הזה נמשך 82 דקות. אבל הוא נגמר אחרי בערך 10.

כי אמא מתה. החשודה העיקרית ברצח – הבת שלה.

ואז – תפנית! מסתבר שהאמא התעללה בילדה כל החיים שלה. אז הבת הרגה אותה.

וזהו. עד כאן בערך 10 דקות מהסרט.

ומכאן:

בחיי, האמא הזו היתה פסיכופטית. והיא התעללה בילדה.

ובן הזוג לשעבר מספר שכבר בהתחלה היה בה משהו מוזר. והיא התעללה בילדה.

והשכנים מספרים על איך נדהמו כשראו את הילדה עכשיו, בהשוואה לאז. איך האמא שלטה בילדה אז. לא נתנה לה רגע פרטי. התעללה בה.

ועורך הדין מוצא בהתעללות הזו נסיבות מקלות במשפט.

ואיזה רופא מומחה מסביר על הפסיכוזה של האמא. פסיכוזה של אשה שמתעללת בבת.

ואיזה רופא מומחה אחר איבחן את הפסיכוזה הזו של האמא כבר מזמן, אבל אף אחד לא עשה כלום עם הדיאגנוזה הזו. אז ההתעללות המשיכה.

וכן הלאה, וכן הלאה, במשך עוד כ-70 דקות. נדמה ש להמשיך לקרוא

שלושה דורות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Three Generations)

לא ממש ברור לי מה קרה עם הסרט הזה. את הטריילר שלו ראיתי כבר לפני יותר משנה וחצי, ומשהו שם הדליק אותי. ואז הגיעו הביקורות מחו"ל, ונכביתי. וכשהתקרב תאריך ההפצה בארץ, חשבתי ללכת בכל זאת, אבל אז נדחה התאריך שוב ושוב (בישראל ובחו"ל) עד שנעלם לגמרי, וכמעט שכחתי מהסרט הזה. עכשיו, יותר משנה וחצי אחרי, הסרט חוזר לתודעה ויוצא להקרנות מסחריות בעולם בכל זאת (עם שם חדש. במקור-במקור קראו לו About Ray). כל זה לא ממש גורם לי לחשוב שמדובר באיזושהי פנינה אבודה.

לכן הופתעתי מאוד. לטובה. זה לא שהסרט הזה הוא תגלית מסעירה, ואף רחוק מכך, אבל יש בסרט הזה כל כך הרבה לב ואנושיות חמה עד שהוא מוטט את חומות ההתנגדות שלי בתוך דקות.

המהלך הנראטיבי שהסרט הזה הוא מהלך קטן מאוד: יש נערה. היא בת 16. היא מרגישה שהיא בעצם בן, וזהו מצב שנמשך לאורך שנים. היא מבקשת לעבור ניתוח לשינוי מין. עקב היותה קטינה היא נדרשת לקבל את חתימתם של ההורים. האמא מוכנה לחתום, אבל האב, שחי בנפרד, ולא הראה נוכחות בחיי המשפחה זה כעשור, לא מתלהב. זהו. מצב נתון.

לא קורה הרבה בתוך המסגרת של המצב הנתון, אבל יש להמשיך לקרוא

אריאל 2017: המועמדויות

אתמול התפרסמו במקסיקו המועמדויות לפרס האריאל של האקדמיה הלאומית שלהם לקולנוע. אחרי שהסרט הזוכה מהשנה שעברה הוקרן לא מזמן בישראל ("אחת ויחידה". סרט יפה, מרגש, וחשוב. חבל שלא זכה להצלחה, אבל בהתחשב בנושא הקשה, זה היה צפוי למדי), כדאי לשוב ולבדוק מה המדינה הזו מבשלת לנו בשטח הקולנוע.

אז קודם כל, בואו נדבר על הסרטים שכבר שמענו עליהם:

"מרחוק" (Desde Allá) – לורנצו ויגאס

הסרט הזה נושא על עצמו תווית זיהוי של ונצואלה, והוא היה הנציג שלה לאוסקר בשנה שעברה, אבל זוהי בעצם קו-פרודוקציה עם מקסיקו, כך שהוא כשיר להתמודד גם על הפרס הלאומי של מקסיקו. הסרט היפה אך עקר הזה, שהיה הזוכה הגדול של פסטיבל ונציה לפני שנתיים, וכבר הוקרן בישראל, מועמד ל-3 פרסי אריאל: פרס הסרט, פרס לסרט הביכורים, ולשחקן המבטיח.

נטושים (Desierto) – חונאס קוארון

זה הסרט שמקסיקו שלחה לאוסקר בשנה שעברה. על פניו זה נראה לי כסרט מרתק, סוחף, ומאוד אקטואלי, אבל שמעתי גם ביקורות מסתייגות ממנו. הסרט נרכש להפצה בישראל על ידי יונייטד קינג, אבל נכון לעכשיו הוא בהקפאה, ולא ברור מתי יופץ, אם בכלל. הטריילר, בכל אופן, מופיע בדף היו-טיוב של יונייטד קינג. הסיפור הוא על קבוצת מהגרים לא חוקיים ממקסיקו לארה"ב. אזרח אמריקאי אחד שמתנגד להגירה הפיראטית הזו יוצא למלחמה לבדו כנגד האנשים האלו, ופשוט מתחיל לחסל אותם אחד אחד כמו במטווח. והמרדף בינו לבין הניצולים (בראשות השחקן הראשי גאל גרסיה ברנאל) מתחיל.

"נטושים" מועמד ל-8 פרסי אריאל: פרס הסרט, שחקן משנה, עריכה, אפקטים מיוחדים, אפקטים ויזואלים, צילום, תסריט מקורי, ומוסיקה.

בין המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר יש גם להמשיך לקרוא

חדרי הבית: הביקורת

במערכת הפוליטית פגשתי שני סוגים של פוליטיקאים. הסוג הראשון מהווה לצערי את הרוב ובגללו המערכת הפוליטית הפכה למקום מייאש וציני כל כך – אלה פוליטיקאים שקמים בבוקר ושואלים את עצמם מה טוב לי, מה יקדם אותי, מה יבטיח שאבחר שוב, שמעמדי ישתפר. בשיקולים שלהם לא תמצאו ערכים, ולא אידיאולוגיה היא שמניעה את הבחירות שלהם. רק חישובים פוליטיים קטנים וקומבינות למקורבים. הסוג השני הוא פוליטיקאים שקמים בבוקר וזוכרים כל יום מחדש למה הם נבחרו ומי שלח אותם. אתם. הם לא שואלים את עצמם מה טוב לי אלא מה טוב לאזרחי ישראל. הם לא מתבלבלים בדרך כי מה שמניע אותם זה ערכים ותפיסת עולם. – אבי גבאי, מתוך פוסט בדף הפייסבוק שלו, 20.4.

עולם מייאש יש שם בחוץ. עולם שהוא ג'ונגל. חוק הג'ונגל שולט. נשיא חדש נבחר לארצות הברית של אמריקה. לא בגלל שהוא נחמד. גם ברוסיה שולט הכח, הפחד. ובטורקיה יש שליט כל יכול. וגם בישראל לא אנשים נחמדים מנהלים את ההצגה. כלבי שמירה, בולדוגים, שנובחים בפראות על הורים שכולים, ובעלים (ראש ממשלה) שנותן להם להשתולל. עולם מייאש שבו החזק, הבריון, הבוטה, האגואיסטי, האינטרסנטי שולט. איזה מקום בכלל יש בעולם הזה לאנשים עדינים, אנשי שלום, אנשים הגונים שאותם אנשים המוניים (לכאורה) ואלימים (או לא לכאורה) ידרכו עליהם מבלי לתת על כך דין וחשבון?

"חדרי הבית", סרטו החדש של איתן גרין, הוא סרט שעדיין מאמין באמונה כמעט נאיבית בטוב שבאדם. ביכולת של אותה הגינות לנצח, בכל זאת ולמרות הכל. המצב קשה. הנושים לוחצים. יש חובות. כבדים. הוא רוצה לשלם לפועלים שלו, אבל אין לו. מחכים לו מתחת לבית באיומים. רודפים אותו. יורדים לחיי הבן שלו, שחקן כדורסל מצטיין. המאמן הקשוח שלו, שהוא המורה לספורט (וגם להיסטוריה) לא נותן לו מנוח. לא מראה לו הערכה.

ואיתן גרין מוביל את הסיפור הזה בשקט, בבטחון, ומראה, כמה פעמים בסרט, שדווקא בעדינות, בדבקות בהגינות, בדרך הלא מתלהמת, דווקא ברגעים שאחרים מתפרצים, בועטים, פוגעים באחרים, דווקא ברגעים האלו, אם תמשיך לדבוק בכח השקט והמופנם, דווקא אז תדע לעשות את השינוי המיוחל. כך זה, למשל, כש להמשיך לקרוא