הצלף: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Wall)

ולמרות הכל, אני בעד הסרט הזה.

כי צריך לומר את האמת: מדובר בסרט של כמעט שעה וחצי, אבל הוא לא מחזיק את כל זמן המסך הקצר שלו. יש בו לא מעט רגעים מתים. ויש בו גם רגעים מביכים ולא נעימים למבט.

אבל יש כאן נסיון קולנועי מעניין של במאי שבד"כ עושה דברים גדולים בהרבה (ולא מאוד מוצלחים לטעמי). יש כאן סרט קטן מאוד של דאג לימן, במאי שבד"כ מתמחה בסרטים עתירי תקציב ואפקטים. מדובר בסרט שבו לאורך חלק גדול מהזמן יש רק שחקן אחד בפריים (שמדבר בקשר עם מישהו שאנחנו לא רואים). הצגה של שחקן אחד (מצוין). אהרון טיילור ג'ונסון זכה בשנה שעברה בגלובוס הזהב על גילום הפסיכופט ב"יצורים ליליים". וכאן הוא מחזיק לבדו את רוב זמן המסך של הסרט הזה. וברוב הזמן הוא מצליח למלא את הסרט בעניין, ברגש, באמפטיה לדמות ולמצב הלא פשוט שלה, ואפילו בהערצה ליכולת ההשרדות שלה. זה לא פשוט להחזיק מסך לבד, ולא להפוך את הסרט לתיאטרלי, מלאכותי, אבל לטיילור-ג'ונסון יש כריזמה סוחפת, ודאג לימן יודע לצלם את הסיטואציה עם הרבה אבק וסופות חול, ועם תנועות מצלמה שישכיחו ממני את המצב הנתון הסטטי.

ומדובר גם בסרט שמסתכל על מלחמה מהצד הלא קונבנציונלי: מהצד שהוא להמשיך לקרוא

קולוסאל: הביקורת

(שם הסרט במקור: Colossal)

לפני כמה חודשים ראיתי את הטריילר של הסרט הזה וחשבתי: פשש…רעיון חמוד. מעניין מה עשו עם זה.

ואז ראיתי את הסרט. לא עשו עם זה הרבה.

רגע רגע. ניקח רוורס. "קולוסאל" הוא דווקא סרט סבבה. חביב. לא רע בכלל. אבל הטריילר הבטיח כל כך הרבה. הסרט לא ממש מקיים. זה היה יכול להיות סרט כיפי, סוחף, פסיכי, מצחיק, מותח. זה שום דבר מאלו.

כי כן, יש רעיון חמוד לאללה: יש בחורה אחת ב להמשיך לקרוא

פסטיבל סידני 2017: סיכום

אז זהו, אני כבר חזרה בבית. בישראל.

ככה אני אוהב להיות בחופש: בחו"ל, במקום עירוני שיש בו גם מקומות ירוקים ואטרקציות יפהפיות לעין, וגם, ובעיקר, בגלל שאני מבקר קולנוע שאוהב סרטים, אני נוהג לתכנן את החופשות שלי במקביל לקיומו של פסטיבל קולנוע בעיר שאליה אני נוסע. כבר הייתי וטיילתי וראיתי סרטים בברלין, בסאן סבסטיאן, בקארלובי וארי, ובונציה. ועכשיו, בסידני, אוסטרליה. היה כיף.

אז לגבי הפסטיבל: סידני הוא לא פסטיבל חשוב ברמה העולמית, אבל הוא כן חשוב ברמה המקומית (האוסטרלית). יש בו בכורות של סרטים אוסטרלים, ותצוגה של הקולנוע העולמי הכי חם שיש (סרטים מברלין ומקאן). שני סרטים אוסטרלים שדגמתי מהמבחר היו דווקא בינוניים. סרט הפתיחה של הפסטיבל היה החדש של וורוויק ת'ורנטון, שעשה לפני כמה שנים סרט נפלא שנקרא "שמשון ודלילה". החדש שלו מתעסק באותו נושא, אבל הוא דוקומנטרי, אז איכשהו היה נדמה לי שיש כאן מיחזור של חומרים שהוא עסק בהם קודם, אז דילגתי. סרט הנעילה של הפסטיבל היה הסרט שאני הכי מצפה לו השנה, "אוקג'ה" של בונג ג'ון הו, אבל כבר הייתי בדרך לארץ כשהוא הוקרן.

בין לבין ראיתי 23 סרטים. עשרים ושלוש פעמים שנכנסתי לאולם הקרנה, ולפני כל סרט ראיתי את זה להמשיך לקרוא

פסטיבל סידני 2017: נהר רוח

(שם הסרט במקור: Wind River)

טיילור שרידן הוא השם החם בעולם הקולנוע עכשיו. הוא כתב את "סיקאריו", שהרבה מבקרים אוהבים (ואני לא מבין למה. הבימוי שם היה נהדר, אבל אני לא הבנתי למה היה צריך את התחבולה של התסריט), ואת "באש ובמים" שלא ראיתי, אבל מבקרים מאוד אוהבים. עכשיו שרידן מביא סרט שהוא לא רק כתב, אלא גם ביים לראשונה.

אז גם אני מודה ששרידן הוא במאי מעניין שעושה כאן עבודה משובחת למדי. הבעיה שלי עם הסרט הזה היא, שוב, בכתיבה. כי אם זה מנסה להיות סרט שמבקש להכיר את האוכלוסיה האינדיאנית של וויאומינג, בלי להתכוון, הסרט הזה עושה את זה בהתנשאות.

הבעיה שלי עם הסרט הזה (כמו עם "סיקאריו") היא ה להמשיך לקרוא

פסטיבל סידני 2017: סיפור רפאים

(שם הסרט במקור: Ghost Story)

ובדיוק ברגע שבו הרוח הזאת מוציאה פתק מאיזושהי קורה בבית, פתק שיגלה את הסוד, בדיוק ברגע הזה בא הבמאי ואומר: עזבו אתכם. למה אתם צריכים לדעת הכול. תשאירו קצת מסתורין בחיים האלו. וזה מצחיק כי הסצינה הזו באה אחרי סצינה שבה יש מונולוג מאוד ארוך של מישהו שבא בעצם להסביר את הסרט הזה. וגם זה מצחיק, כי לפני הסצינה המאוד דברנית הזו היה סרט של בערך שעה, שבו נאמרו בערך 2 משפטים.

"סיפור רפאים" הוא סרט מסתורי, חידתי, לא לגמרי ברור. כל הסרט אני מנסה להבין מה הוא רוצה להגיד. מנסה לפתור את החידה. כנראה שדיויד לאורי ניסה להגיד משהו על אמנות. כנראה. משהו על האמן. להמשיך לקרוא

פסטיבל סידני 2017: עכבר משוגע

(שם הסרט במקור: Wilde Maus)

איזו אכזבה. אני חשבתי שאני הולך לראות קומדיה מטורפת על אדם שאיבד את עבודתו, אז הוא נוקם בבוס שלו בדרכים יצירתיות. וזה סרט אוסטרי, אז כמו שאני מכיר את העם הזה, הנקמות אמורות להיות קרות ואכזריות במיוחד. אז זה אמור. זה לא מה שזה באמת.

כי זו קומדיה. אבל היא זזה ממש לאט.

יש שניים-שלושה סיפורי משנה שמאטים מאוד את הקצב: להמשיך לקרוא