חיבור פשוט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Gifted)

אפשר לבוא בלא מעט טענות לסרט הזה, אבל בשורה התחתונה – זה דווקא סרט נחמד. חביב. נוגע ללב. ועם זאת, זניח למדי. ראיתי, נהניתי, שכחתי. לא משאיר חותם.

אני הייתי מאלו שלא כל כך התלהבו מסרטו הקודם של מארק ווב, "500 ימים של סאמר" (אני מתכוון לסרט הקודם של מארק ווב לפני שהוליווד חטפה אותו כדי לעבוד במכונת הכסף של גיבורי העל. הוא עשה כמה ספיידרמנים. לא ראיתי). לטעמי, "סאמר" היה פשוט סרט מאוד מתחכם. מדי מתחכם. לכן הסרט החדש של ווב הוא הפתעה נעימה. "חיבור פשוט", בניגוד לסרט ההוא, הוא סרט פשוט. מאוד פשוט. למעשה, זוהי כל הכוונה של הסרט הזה: לשמור על הפשטות האנושית היומיומית של כל אחד מאיתנו.

שורת המסר של הסרט נאמרת כבר בשליש הראשון שלו: אם תקחו אדם פשוט שיש לו כשרון מיוחד (ולכל אחד יש כשרון מיוחד. צריך רק לגלות מהו) , ותעבירו אותו למקום שמטפח את הכשרון הזה, אבל, באותה נשימה, תנתקו אותו מהסביבה המיידית שלו, תמנעו ממנו מגע אנושי יומיומי שלא מתרכז רק במצוינות ובמקסום הפוטנציאל, אז התוצאה היא אולי אדם מוכשר, אבל חסר יכולת לנצל את אותו הכשרון למען טובת הכלל (או, במילים של הסרט עצמו: התוצאה היא פוליטיקאי).

אז במרכז הסרט הזה יש ילדה קטנה, חמודה, פשוטה, רגילה, עם כשרון יוצא דופן למתמטיקה. אמא שלה נפטרה, והדוד שלה הוא האפוטרופוס שלה (אין אבא בסביבה). ההחלטה העומדת בפני הדוד היא האם לקחת אותה לבית ספר למחוננים, או להמשיך ולשלוח אותה לבית הספר המקומי. הוא מחליט על האפשרות השניה, כדי לא לנתק אותה מהחברים, כדי לא לגזול מהילדה את הילדות.

אבל אז מגיעה הסבתא (האמא של הדוד ושל האמא המנוחה), ותובעת את בנה למשפט כדי לקחת חזקה על הילדה הקטנה, ולטפח את הכשרון שלה על חשבון האנושיות החמה שבה היא מעורסלת. וזו הנחת העבודה הגסה של הסרט העדין והחם הזה. כי, מסתבר, שבימוי לפעמים יכול להוציא מתסריט מאוד בינוני סרט חביב ואפילו מרגש ומשעשע לרגעים. כי יש כאן אינטראקציה מקסימה בין כל הדמויות, ואפילו בין הצדדים הניצים (סצינה אחת בין התובעת לבנה בהפסקה מההליכים המשפטיים מוסיפה חום אנושי גם למשפט שכזה, מקהה את החוד המשונן של הריב), אבל עצם העובדה שאמא לוקחת את בנה לבית משפט היא צעד קיצוני מדי לסרט עדין שכזה. עם כל הרצון הטוב, הסבתא הופכת לדמות מרשעת וחד מימדית, מה שפוגע בסרט האנושי הזה.

ויש גם את אוקטביה ספנסר. היא משחקת את השכנה. היא עוזרת לגדל את הילדה. אבל מה היא? מי היא? אני לא יודע עליה כלום, חוץ מזה שהיא השכנה. תפקיד כפוי טובה, שאמנם עשוי בחום ובאהבה, אבל בלי בשר, ללא שום אפשרות שלי להתקרב לדמויות שמסביב לילדה הזו.

ויש את הדוד. כריס אוונס. קפטן אמריקה מגיע לאדמה, מנסה להיות אנושי. אחד האדם. הנסיון של אוונס לעשות סרט רציני הוא נסיון כן, אבל הוא ליהוק שגוי לטעמי, כי הוא כל הזמן נראה בשיא חתיכיותו, ומכונאים המתעסקים כל היום עם גריז ושמן לא נראים מושכים כך על בסיס יומיומי.

ומצד שני, מארק ווב מקשיב להלמות הלב של הדמויות, מביים בשקט, ללא טריקים קולנועיים בולטים (שהציפו את "500 ימים של סאמר" ובעצם הטביעו אותו), עם מעט מוסיקה שלא לוחצת על הרגש, ודווקא בגלל זה מרגשת, בלי צילום מפואר מדי, עם ילדה אחת מקסימה בתפקיד הראשי, ועם ג'ני סלייט בתפקיד משנה (המורה של הילדה). סלייט היא ליהוק מדויק לסרט שכזה מכיוון שהיא כן נראית כמו אדם שאני עשוי לפגוש בסופר, והסצינה המצחיקה ביותר בסרט עובדת בגלל המשחק שלה, הטיימינג המדויק שלה, והבימוי שלא מדגיש את הרגע, אלא פשוט נמצא שם, וקולט בעדשה את הרגעים הקטנים של החיים, של הבכי, ושל השחוק.

והרי זה כל מה שאנחנו צריכים. קצת חום, קצת אנושיות, קצת אהבה, בגלל שאנחנו אנשים (מענטשים ביידיש), ולא בגלל שאנחנו מוכשרים. ועל זה הסרט הזה. ובגלל שהוא טוב לב, הוא חוויה נעימה בקולנוע. לא הרבה יותר מזה, אבל זה גם משהו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s