פסטיבל סידני 2017: דב בריגסבי

(שם הסרט במקור: Brigsby Bear)

פעם בשנה בערך יש סרט כזה. סרט כל כך מוזר, כל כך שונה ואחר, שקשה שלא להתפעל מכשרון ההמצאה של היוצרים (בשנה שעברה, למשל, היה את Swiss Army Man, "איש האולר", הידוע גם כסרט הגופה המפליצה). אבל אם רק פעם בשנה בערך מגיע סרט כזה, רק פעם בכמה שנים מגיע הסרט שלא מתמסר למוזרות שבו, ויודע לשמור על איזון בין המוזרות לבין מה שהוא רוצה להגיד. סרט שכזה שיודע אמנם להיות אחר ושונה מכל מה שאתם מכירים, אבל יודע שכל המוזרות הזו באה לשרת איזושהי מטרה, והיא לא מוזרות לשם המגניבות בלבד (כי בסופו של דבר, Swiss Army Man היה סרט מגניב, אבל לא הרבה יותר מזה).

ול"דב בריגסבי" יש את זה.

כי, לכאורה, בהתחלה זו בכלל הגרסה הקומית של "שן כלב", אם אפשר לראות את זה ככה. הורים כולאים את בנם המתבגר בתוך הבית, לא נותנים לו לצאת, ומעוותים לו את תפיסת המציאות כדי שהוא לא ירצה בכלל לצאת, וכך הם יוכלו להמשיך ולשלוט בו. אבל נקודת הסיום של "שן כלב" (אחת הבנות אכן יוצאת) היא רק נקודת ההתחלה של "דב בריגסבי". כי הבחור הצעיר אכן יוצא. ועכשיו הוא צריך להסתגל לעולם שבחוץ. הוא התמכר בעזרת הוריו לסדרת טלויזיה מצוירת שנקראת "דב בריגסבי". הדב הזה הוא כל עולמו. אבל האם אפשר להניח לדב הזה לחלוטין בעולם האמיתי?

כי, בכל זאת, אנחנו צריכים קצת דמיון בחיים. קצת השראה. קצת אבקת קסם. כי יש קריירה. ויש משפחה. וצריך לעבוד ולהתפרנס. ואיפה אנחנו? איפה התשוקות שלנו? איפה החלומות שלנו? והנה, "דב בריגסבי" מביא לכאן מצב קיצון. סיפור על בחור שחי בעולם חלומי שכזה, וצריך לצאת לעולם, ועל עולם מסביב שבעצמו קצת מתמכר למתיקות החלומית של דב בריגסבי. והסרט הזה, בחוכמה, בבימוי סבלני, בהומור שיודע לשמור על האיזון בין לצחוק על ולצחוק עם, הומור חמוץ מתוק שכזה, הסרט הזה הולך שלב שלב באיזון המאוד עדין הזה, ומביא את הבחור המוזר הזה אל העולם שלנו, ובאותה נשימה, מביא את העולם שלנו אל הבחור הזה. כי האיזון בין כל מה שצריך לעשות לבין מה שאנחנו רוצים לעשות הוא המתכון לחיים מאושרים. והסרט הזה, עם סצינת שיא מאוד אפקטיבית בסוף, הוא הסרט שמצליח למצוא את האיזון הזה, את השיעור הקטן הזה לחיים.

וכך, כל פעם שחשבתי שהסרט הזה מוזר מדי, הוא יודע לחתוך אל המציאות, וכל פעם שהמציאות קצת אפורה מדי, הסרט הזה יודע למצוא התלהבות כמעט ילדותית מהתשוקות הפרטיות של הדמות הראשית. ועם תסריט שכתוב חכם מאוד, ועם הופעות אורח נהדרות של שחקנים מפתיעים (גרג קיניר כאן בתפקיד שהזכיר לי קצת את מה שהוא עשה ב"מיס סאנשיין הקטנה", ומארק האמיל חוזר מהקפאה לתפקיד קטן ומשעשע, ולקראת הסוף גם מרגש), ועם קצב נכון של בימוי, הסרט הזה הוא פנינה יוצאת דופן בקולנוע. משהו משונה, מאוד משונה, אבל עם הרבה לב ומחשבה.

ומעבר להומור המיוחד, ולשליטה המדויקת מאוד בקצב, נדמה שהסרט הזה נעשה ברוחו של מישל גונדרי – כלומר, קולנוע בעבודת יד. "דב בריגסבי" הוא סרט שנמנע לחלוטין מאפקטים, אבל יש בו הרבה דמיון ומחשבה שבאה מהלב, והסרט הזה נראה שנעשה בתקציב זעום, אבל באותה נשימה, זו הירידה הזו לאדמה, וחוסר הויתור על האהבה לקולנוע ולאנשים שמניעה את גלגלי היצירה כאן. והדמיון של היוצרים מוצא כאן הרבה תחלופות למחסור בתקציב, ובשלב מסוים יש כאן מחשבה על Be Kind Rewind של גונדרי, כי חלק מהעלילה מספר על החבורה שמתקבצת סביב הגיבור, חבורה שיוצאת לעשות סרט ביתי חדש על מעלליו של הדב הזה, ומשתמשת בכל מיני אביזרים ביתיים כדי להגשים את החלום הזה, את המציאות הזו.

וכדי ממש להרטיב לכם את בלוטות הרוק, הנה סצינה מתוך הסרט. הסצינה הזו לקוחה ממש מהתחלת הסרט, ובה האב ובנו יוצאים מהמקלט בו הם חיים, ומסתכלים על ה"בחוץ":

סרט מאוד מיוחד, מרגש, ויפהפה. מאוד כדאי לחפש את "דב בריגסבי".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s