פסטיבל סידני 2017: המשך יבוא

(שם הסרט במקור: Ellipsis)

זה סרט עם רעיון יפה, אבל עם ביצוע ככה ככה.

הרעיון, למרות שהוא לא מקורי, יש בו כנות מקסימה, והוא הולך ככה: בואו ניקח בחור ובחורה, ונסובב אותם בעיר סידני במהלך יום אחד ולילה אחד. אולי הם יתאהבו. אולי לא. אולי יתגלו סודות. אולי הם פתאום יגלו משהו על עצמם דרך הדמות השניה, ואולי זה יהיה סתם יום אחד בחייהם, יום אחד נעים שיתן להם חופשה משאר הימים הקשים בחיים. רעיון מתוק.

אז העיר סידני מצטלמת נפלא.

דיויד ונהאם, שחקן אוסטרלי שידוע בהוליווד כאחד שלקח חלק בסרטים כמו "שר הטבעות", "300", ו"ואן הלסינג", כלומר בסרטים שרחוקים ממני מאוד, הוא עושה כאן את בכורת הבימוי שלו, והוא מפגין אהבה אמיתית לעיר סידני ביום ובלילה, והוא מטייל בה, מלטף את אורותיה, מתחיל מחוף בונדי בדרום העיר, ומגיע עד צפונה בסוף, עובר בכל מיני חנויות ובתי קפה, מועדונים שונים ומשונים, ואפילו חנות סקס לסצינה חצי משעשעת. העיר סידני היא דמות של ממש בסרט הזה, והיא הדמות הכי מעניינת בו.

כי זו הצרה של הסרט, בסופו של דבר: בעיר חיים אנשים. והאנשים מושפעים מהעיר. והעיר מושפעת מהאנשים. ובסרט הזה יש הרבה עיר. אבל אין אנשים.

כי אם הקונספט הזה נשמע לכם מוכר, סביר להניח שאמרתם את המילים : לפני הזריחה/ שקיעה/ חצות. טרילוגיית הסרטים ההיא של ריצ'ארד לינקלייטר קבעה איזשהו סטנדרט, ולא מעט מנסים לחקות אותו. יש כאלו שעושים את זה בהצלחה (למשל, "2 בלילה" הישראלי), ויש כאלו שלא. וונהאם צילם את הסרט הזה ב-11 ימים, עם רעיון בלבד, וללא תסריט של ממש. טרילוגיית "לפני" שידעה לתת את ההרגשה שהכל כל כך ספונטני היתה בעצם מתוסרטת עד הפסיק האחרון. ובעזרת שני שחקנים מצוינים (שהיו גם התסריטאים, ונתנו את הלב והנשמה שלהם לפרויקטים האלו) הסרטים האלו היו מיוחדים במינם. כאן, בחיקוי האוסטרלי הזה, לא רק שהסרט ברובו מאולתר, הוא גם משתמש בשחקנים בינוניים מאוד, שהכימיה ביניהם חלשה עד לא קיימת. וזו בעיה אם הם השחקנים הכמעט יחידים בסרט ("כמעט" – כי וונהאם חותך מדי פעם לסיפור נוסף, של מתקן פלאפונים סיני, סיפור שאמור להוות אתנחתא דרמטית בין הסצינות של הסיפור העיקרי. הצרה שהסיפור של הסיני הזה מעניין יותר ומשוחק טוב יותר מהסיפור של שני הצעירים). זו בעיה אם שני השחקנים הראשיים לא ממש מצליחים לגרום לי להתקרב אליהם, אם היא צוחקת כל הזמן צחוק מעצבן של מבוכה, גם כשהקשר שלהם צריך להיות כבר יחסית מבוסס. ובנוסף לכך, בשתי נקודות קריטיות בסרט, כשהיא מספרת לו משהו חשוב, וונהאם מצלם את הסצינה בסינגל שוטים, במקום בטו-שוט, ובכך מונע מהקשר הזה להיווצר.

וכשהם נשכבים לקראת סוף הסרט זה לצד זה בפארק הציבורי, זו כבר גנבה בוטה מ"לפני הזריחה", הראשון מהטרילוגיה ההיא. ולא קורה כלום. הסרט הזה לא מצליח ליצור את הקשר האנושי שהוא כל כך רוצה.

אז מה שנשאר הוא העיר סידני, שמצולמת נהדר, ביום ובלילה, מעוטרת במוסיקה אוהבת. העיר יפה. הסרט פחות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s