פסטיבל סידני 2017: אוּנה

(שם הסרט במקור: Una)

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. הסרט הזה אמור להיות מופץ בישראל בספטמבר, אבל אני די בטוח שההפצה שלו תידחה (הי, שבוע לפני ראש השנה, בואו ותראו סרט על פדופיליה), ואולי הסרט אף יגנז בסופו של דבר. אני מאוד מעריך יוצרים שמעזים להתעסק עם נושא קשה כזה בצורה ישירה כל כך. הביקורות על הסרט הזה עצומות כבר הרבה זמן. רוני מארה היא מהשחקניות הטובות ביותר בעולם היום. ובן מנדלסון גם הוא לא רע. מאוד רציתי לאהוב ולהתרגש מהסרט הזה. אבל לא ממש.

הסרט הזה מבוסס על מחזה. סיפור על בחורה בת 28 שפוגשת שוב את הגבר שקיים איתה יחסי מין כשהיתה בת 13. היא היתה נערה צעירה. היא חשבה שהיא מתאהבת בפעם הראשונה בחייה. וחלק ממערכת היחסים הזו עירב גם מין. ואם היא לא ידעה בדיוק מי ומה קורה, לפחות הגבר הזה, השכן שלה, היה מבוגר מספיק כדי לדעת, כדי לעצור את זה. אבל גם הוא חשב שהוא מאוהב, ונסחף בזה.

אז זה הסיפור. אלו הנתונים. וזהו גם מהלך הסרט: היא נפגשת איתו, והם מעלים זכרונות. פחות או יותר. במקום להעביר אותי את התהליכים הדרמטיים האלו, חלק גדול מהסרט הוא: אתה זוכר איך שאנחנו…ואיך שהיינו ב…

אז כן, הבמאי מנסה בכל כוחו לברוח מהתיאטרליות. הוא מצלם בתנועה מרשימה. הוא עורך לתוך העכשיו את האז בפלאשבקים, לרגעים בג'אמפקטים מקפיצים. הקולנוע בסרט הזה נוכח, אבל הוא לא מצליח להעלים את התיאטרליות. וכך אני בקהל לא באמת עובר את התהליך הזה, את תהליך ההתאהבות של נערה צעירה, ואת מה שעובר על הגבר הזה. הכל בדיעבד. וכך אני גם לא ממש מבין מה עובר עליה היום. מה היא רוצה. לשם מה היא נוסעת אליו. הרי הוא שואל אותה: איך מצאת אותי? והיא עונה: ראיתי תמונה בעיתון. למה הרגע הזה שבו היא רואה פתאום את התמונה שלו, רגע ההלם הזה שבו הכל חוזר אליה בבת אחת, למה הרגע הזה לא נמצא בסרט? למה על כל הדרמה מספרים לי, ולא מעבירים אותי את התהליכים הדרמטיים כדי שגם אני ארגיש את מה שהדמויות מרגישות?

כי, אין צורך לומר בכלל, רוני מארה מדהימה, וגם בן מנדלסון טוב מאוד. הרי הסרט הזה נוגע בגבול המאוד עדין בין אהבה להתעללות. בין רגש אמיתי לניצול. ולמרות שהתסריט לא מצליח להימלט מהתיאטרליות, מארה מפנימה לגמרי את שני הצדדים של מערכת היחסים האלו ולהפגין אותם בבת אחת: את העלבון הגדול בכך שהוא עזב אותה, ואת ההבנה שהוא ניצל אותה, גם אם הוא לא רואה את זה כך. וגם מנדלסון מצליח להפנים את ההכחשה הטוטאלית שבהבנה שהוא ניצל אותה. הוא טוען שהוא אהב אותה. במידה מסוימת הוא מאמין לזה לגמרי. ומנדלסון מציג את זה בצורה נפלאה, כולל הסוף המדהים.

חבל רק שהתסריט לא מספיק טוב, ולא באמת מספק נקודות לחץ (סיפור המסגרת על העבודה שלו חלש ורק מפריע), וחבל שאני לא באמת עובר תהליך עם הדמויות. סרט שמאוד רציתי לאהוב, ויש בו לא מעט דברים להעריך, ועדיין, הוא לא מספיק טוב, בטח לא כסרט שבאמת ובתמים מנסה להתמודד עם נושא כל כך טעון.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s