פסטיבל סידני 2017: דם סאמי

(שם הסרט במקור: Sameblod)

"דם סאמי" הוא מצד אחד סרט מאוד מרשים על הגזענות בחברה המערבית, ובייחוד השבדית, ומצד שני, הוא סרט שסובל משכלתנות ומדברים שנאמרים בצורה שקופה מדי. אבל, בסופו של דבר, הסרט הזה שווה צפיה, ויש בו רגעים חזקים מאוד.

כי הסרט מסופר מהצד המדוכא, זה שסובל מהגזענות, מהצד של השבט הסאמי. הגיבורה היא נערה צעירה שנשלחת עם אחותה לפנימיה לחינוך בתרבות השבדית. היא מבינה שזו התרבות שדרכה אפשר להתקדם, כי התרבות שלה לא תביא אותה לשום מקום, והיא מנסה בכל כוחה ללמוד, להבין, להיטמע בחברה השבדית המודרנית, ולא להישאר מאחור בתרבות שלה. הספרות, השירה, התלבושות, היא מתכחשת לכל התרבות שלה עצמה, ונטמעת לחלוטין בתרבות הזרה לה, לא בגלל שהיא שונאת את עצמה, אלא מתוך הבנה שזו הדרך היחידה שבה היא תוכל להתפתח, לגדול, להשיג קריירה, להגשים את עצמה.

ואלו הרגעים החלשים של הסרט, כי הגזענות שהנערה הזו חווה אין לה ממש סיבה, והיא פשוט שם, ללא נסיון להסביר.

הרי גזענות כמו שאנחנו מכירים אותה, היא כזו שמנסה לפחות להיות סמויה. מנסה להסתיר את הסיבה לאפליה בכל מיני תירוצים שונים ומשונים. לא כאן. הכל ברור וגלוי. את סאמית – את מלוכלכת, טיפשה, עם מוח קטן (יש כאן סצינה מביכה ולא נעימה שבה רופאים שבדים מודדים את גודל האיברים של הנערה הסאמית, בדומה למה שהנאצים עשו ליהודים). קללות וביטויים גסים נזרקים לאויר בגלוי, ללא בושה, ולנערה שנתקלת בעלבונות האלו בצורה ישירה, כמו גם לצופה באולם, ההערות האלו נטולות קונטקסט, והן מעידות על גזענות שנחווית על ידי כמשהו דידקטי, נטול סיבה קונקרטית. וכך, למשל, התחלת הסרט, האקספוזיציה הקצת ארוכה שלו, היא סיפור המסגרת שמראה את גיבורת הסרט כאשה זקנה (לפני שהיא צוללת אל הסיפור המרכזי, הפלאשבק אל חייה בנערה, שמהווה את הסיפור המרכזי והעיקרי כאן), היא סיפור מיותר וחלש, שבו ברור שאשה אחת מדברת בגסות על העם הסאמי, מבלי לתת לי להבין את שורשי השנאה הזו (אחרי שראיתי את הסרט, חיפשתי חומר באינטרנט, ומצאתי שאותו חלק קטן בסרט הזה, סיפור המסגרת, הוא בעצם סרט קצר שהבמאית עשתה לפני שהיא פנתה לעשות פיצ'ר שיפתח את אותו סיפור).

ולמרות החסרונות שלו,  הסרט הזה חי בעיקר בגלל בחורה צעירה אחת בשם לנה ססיליה ספארוק, השחקנית הראשית המדהימה. היא נערה שכל כולה פקעת רגשות, אבל יש לה הבנה אינטואטיבית של הטקסט, התנהגות המודרכת ע"י אינטלגנציה רגשית גבוהה מאוד. וכך היא סופגת עלבונות ועוד עלבונות, והיא כל כולה רוצה לצעוק, כל הגוף שלה מכווץ מכאב עצום, אבל היא תמיד עוצרת שניה לפני הפיצוץ. היא מתנהגת כאחת שיודעת את מקומה הנחות, ונלחמת בעקשנות אינסופית לנצח את המעמד שלה, את הגזע שלה, אבל בלי לצעוק ובלי להשתולל. הנערה הזו היא העמוד הרגשי הנפלא של הסרט הזה, והיא כמעט לבדה מחזיקה את הסרט הזה בחיים. ביחד עם צילום מרחיב ריאות של הנופים השבדים, ועריכה מתונה, הסרט הזה, למרות החסרונות שלו, הוא חוויה אמוציונלית לא רגילה, וגם סרט שמשאיר מקום למחשבה, למרות הדידקטיות שלו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s