פסטיבל סידני 2017: המסיבה

(שם הסרט במקור: The Party)

אז סאלי פוטר חשבה שהיא תיקח הפסקה. שהיא תעשה משהו קליל ולא מחייב. קומדיה.

נו, שוין, שיהיה.

סאלי פוטר היא מסוג היוצרות שחושבות קודם על ה'איך', ואח"כ על ה'מה'. על סגנון הסרט לפני תוכנו. לפעמים זה עובד יותר, לפעמים פחות. אז הסרט החדש שלה בשחור לבן. לא ממש ברור למה (לא שאני מתלונן. זה יפה). אבל חוץ מזה: זאת קומדיה. בכל הכוח קומדיה. לא ממש ברור למה.

כי יש כאן גלריה של דמויות. כמות הפעמים שאחת הדמויות אומרת: "אני צריך/ צריכה להתוודות על משהו" היא אסטרונומית. ברור שסודות מתגלים. אבל יש דרך תסריטאית לגלות אותם. מנגנון מסוים שיוציא את הסודות החוצה בעורמה, ולא בסוג של הנחתה מלמעלה, של התסריטאית. אז הדמויות (הרזות מאוד ודי חסרות פיתוח, מה שגורם לי לחוסר אכפתיות לדמויות ולגילויים שלהן) פשוט מגלות סוד אחרי סוד אחרי סוד…וזהו. יש כמה רגעים משעשעים, בעיקר בגלל דיאלוגים עם חצי בדיחה, אבל כל שאר הרגעים גרמו לי ברובם לגלגולי עיניים. באמת? הוא הולך למות? וההוא שכב עם ההיא? וההיא שכבה עם ההיא? וההיא ששכבה עם ההיא לא ידעה שבעבר ההיא שכבה עם ההוא?

נו, שוין, שיהיה. הקצב טוב, הצילום יפה, אבל לא אכפת לי מהדמויות. והקומדיה בכח שיש כאן לא באמת מזיזה לי, כי לא אכפת לי ממה שקורה. התקבצו לכאן כמה שחקנים מהמשובחים בקולנוע העולמי:

קריסטין סקוט תומס היא מארחת המסיבה, לכבוד קידומה לתפקיד שרה בממשלה. היא מאוד משתדלת לעמוד בקצב, אבל יש רגעים שבהם היא נדרשת לצחוק של מבוכה, וזה יוצא בעיקר מזויף.

טימות'י ספול, בתפקיד בן זוגה, גם הוא משתדל מאוד למלא את הרווחים בחוסר הפיתוח של הדמויות בתסריט. הוא כמעט מצליח.

פטרישיה קלארקסון וברונו גאנץ בתפקיד זוג פסיכי קיבלו לידיהם תפקידים חדי מימד מאוד, ואין להם באמת דרך לצאת מזה בשלום. קלארקסון היא רק צינית כל הזמן. היא גם זו שמקבלת את שורות הדיאלוג הכי משעשעות בסרט, והיא מבצעת אותן בשלמות, אבל אי אפשר לפתח אמפטיה כלפיה. גאנץ הוא מעין הילר ניו-אייג'י, ובסרט הזה הוא פשוט הלך על הסלפסטיק הכי פשוט, הסיר לחלוטין כל נסיון למשחק דרמטי כלשהו. גם הדמות שלו ריקה וחסרת תועלת, מלבד היותו ליצן. אז גאנץ אכן ליצן מוצלח, אבל כדמות דרמטית זה לא עובד.

אמילי מורטימר ושרי ג'ונס כאן בתפקיד זוג לסביות בנקודה קריטית ביחסים הן הדמויות הכי מעניינות בסרט, אבל הן משניות מאוד ומקבלות זמן מסך מועט יחסית.

וקיליאן מרפי בעיקר מתרוצץ כל הסרט ללא מטרה, ומסניף. הוא הדמות הכי מעצבנת בסרט.

אז רוב השחקנים כאן טובים, אבל התסריט שהם קיבלו ליד לא נתן להם סיכוי. הבימוי מנסה לעשות קומדיה מטורפת, והקצב מתאים, אבל אין באמת תסריט, אז אין ממש סרט. יש סוג של תרגיל קולנועי בקומדיה. כתרגיל קולנועי הסרט זה לא רע. אבל כסרט לגיטימי זה לא מחזיק מים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s