פסטיבל סידני 2017: זעם

(שם הסרט במקור: 怒り Ikari)

זה סרט מאוד לא מאוזן. מאוד מרשים מצד אחד, אבל יש בו גם משהו שיוצא מאיפוס. מאוד אינטנסיבי, אבל גם מאוד מרוחק. מפגין שליטה מרתקת בבימוי הקולנועי, ובאותה הנשימה גם יצירה מבולבלת ומבלבלת.

אז יש רצח. זו הסצינה הראשונה של הסרט. חוקרי משטרה נכנסים לבית שבו נהרגו שני אנשים. גבר ובת זוגתו. על קיר חדר האמבטיה, שבו נמצאת אחת הגופות, נכתבה בדם המילה 怒り, זעם.

מכאן הסרט מתפצל לשלוש. "זעם" הוא מסוג הסרטים מרובי הסיפורים שאין קשר ביניהם. והסרט היפני הזה מתפרס על כל רחבי יפן: מצ'יבה, במזרח יפן, דרך העיר הגדולה טוקיו, ועד לאי הדרומי אוקינאווה, ולעיירה הכי דרומית בו, נאהא.

בסיפור אחד, בחור צעיר ומצליח פוגש במועדון גייז בחור מופנם ושקט, ומתחיל רומן ביניהם. לא ידוע דבר על עברו ועל הרקע של אותו זר מסתורי, אבל האהבה פורחת.

בסיפור שני, בחורה בת כ-20 פלוס מתחילה רומן עם בחור צעיר ומשונה מהעבודה של אביה. לא ידוע דבר על עברו ועל הרקע של אותו זר מסתורי, אבל האהבה פורחת.

בסיפור שלישי, שני צעירים מתחילים רומן מהוסס, ובאחד הדייטים הם הולכים לאי קטן לטיול. במהלך אותו טיול פוגשת הבחורה בזר מוזר שממש גר במעין מערה/ בית נטוש באי. לא ידוע דבר על עברו ועל הרקע של אותו זר מסתורי, אבל מתחיל קשר מוזר (אפלטוני הפעם), במקביל לדייטים המהוססים עם הבחור הראשון.

והחוט המקשר בין כל שלושת הסיפורים הוא להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל סידני 2017: ילדים גדולים

(שם הסרט במקור: Los Niños)

מצחיק. שמו המקורי של הסרט הצ'יליאני הזה הוא Los Niños, כלומר, הילדים. שם הסרט הבינלאומי באנגלית הוא The Grown ups, כלומר, הגדולים. כשהסרט הוקרן בדוקאביב האחרון הוא נקרא "ילדים גדולים". קצת לפני הדוקאביב, כשישבתי עם התכניה וסימנתי לי את הסרטים שרציתי לראות, גם הסרט הזה היה בתכנית. ואז ויתרתי עליו בגלל ענייני לו"ז. אז עכשיו השלמתי צפיה בפסטיבל סידני. וכן, למרות לא מעט חסרונות, מדובר בסרט מרגש. רק צריך סבלנות.

כי מכל השמות של הסרט, דווקא זה הישראלי הכי קולע. מדובר בחבורה של אנשים בגילאים הנעים בין 45-50. כולם אנשים עם תסמונת דאון. הם מטופלים בבית ספר מיוחד שבעצם מעסיק אותם בקונדיטוריה תמורת שכר קטן. הם עמלים על עוגות שונות, מקבלים על זה כסף, ויש גם צוות משגיחים ששומר עליהם (ועל כל זה, כמובן, משלמת המשפחה). הסרט הזה עוקב אחרי כמה מהדמויות האלו. יש כאלו עם תפקוד יחסית גבוה, ויש עם פחות. בלב כל אלו יש את הרצון לקבל יחס של אנשים גדולים, ולא של ילדים. לא כל הסיפורים של כל האנשים מעניינים באותה מידה. למעשה, יש סיפור אחד מרכזי שמהווה את הלב של הסרט הזה: שניים מהילדים הגדולים האלו, גבר ואשה, מאוהבים ורוצים להתחתן ולהקים משפחה בצורה עצמאית. אבל יש להם תסמונת דאון, והמשפחה שלו והמשפחה שלה לא מסכימים לשחרר.

קונפליקט נהדר לסרט. ודמויות מרגשות. רק ש להמשיך לקרוא

פסטיבל סידני 2017: רוח צעירה

(שם הסרט במקור: Phantom Boy)

לפני כמה שנים ראיתי סרט אנימציה מקסים שנקרא "חתול בפריס". סרט שהיה בעיקרו סרט הרפתקאות מעניין. כמה חודשים לאחר מכן הסרט הזה היה אפילו מועמד לאוסקר (לא דבר פשוט, בהתחשב בכך שההפקה צרפתית). עכשיו, ז'אן-לו פליסיולי ואלן גאניול, הצמד מאחורי הסרט ההוא, מביאים סרט חדש (לא כל כך חדש. הוא מסתובב בסצינת הפסטיבלים כבר קרוב לשנתיים), וגם הוא חמוד, עם הרבה דמיון. חבל רק שאין כאן הקפדה על התסריט, כי נדמה שהיוצרים קצת ויתרו לעצמם, וכיוונו את הסרט במודע לילדים. אפשר לעשות בידור אינטלגנטי שיפנה לילדים ולמבוגרים כאחד. "רוח צעירה" פונה יותר לילדים, אם כי גם מבוגרים יכולים להנות ממנו (אם יעשו לו קצת הנחות).

הסיפור, בקצרה, הוא על ילד חולה סרטן שעובר טיפולי הקרנות בבית חולים. ברגעים שבהם הוא ישן, הנשמה שלו יוצאת מהגוף, ומתעופפת ברחבי העיר. במקביל, יש איש רע עם פנים מעוותות שזומם להשתלט על העולם. רוחו המעופפת של הילד, בעזרת שוטר שמאושפז גם הוא באותו בית חולים, וחברתו של השוטר, עיתונאית – הצוות הזה ינסה להציל את העולם.

כן, תיאור העלילה נשמע קצת להמשיך לקרוא