פסטיבל סידני 2017: זעם

(שם הסרט במקור: 怒り Ikari)

זה סרט מאוד לא מאוזן. מאוד מרשים מצד אחד, אבל יש בו גם משהו שיוצא מאיפוס. מאוד אינטנסיבי, אבל גם מאוד מרוחק. מפגין שליטה מרתקת בבימוי הקולנועי, ובאותה הנשימה גם יצירה מבולבלת ומבלבלת.

אז יש רצח. זו הסצינה הראשונה של הסרט. חוקרי משטרה נכנסים לבית שבו נהרגו שני אנשים. גבר ובת זוגתו. על קיר חדר האמבטיה, שבו נמצאת אחת הגופות, נכתבה בדם המילה 怒り, זעם.

מכאן הסרט מתפצל לשלוש. "זעם" הוא מסוג הסרטים מרובי הסיפורים שאין קשר ביניהם. והסרט היפני הזה מתפרס על כל רחבי יפן: מצ'יבה, במזרח יפן, דרך העיר הגדולה טוקיו, ועד לאי הדרומי אוקינאווה, ולעיירה הכי דרומית בו, נאהא.

בסיפור אחד, בחור צעיר ומצליח פוגש במועדון גייז בחור מופנם ושקט, ומתחיל רומן ביניהם. לא ידוע דבר על עברו ועל הרקע של אותו זר מסתורי, אבל האהבה פורחת.

בסיפור שני, בחורה בת כ-20 פלוס מתחילה רומן עם בחור צעיר ומשונה מהעבודה של אביה. לא ידוע דבר על עברו ועל הרקע של אותו זר מסתורי, אבל האהבה פורחת.

בסיפור שלישי, שני צעירים מתחילים רומן מהוסס, ובאחד הדייטים הם הולכים לאי קטן לטיול. במהלך אותו טיול פוגשת הבחורה בזר מוזר שממש גר במעין מערה/ בית נטוש באי. לא ידוע דבר על עברו ועל הרקע של אותו זר מסתורי, אבל מתחיל קשר מוזר (אפלטוני הפעם), במקביל לדייטים המהוססים עם הבחור הראשון.

והחוט המקשר בין כל שלושת הסיפורים הוא חקירת הרצח המתקדמת במהלך הסרט. השאלה שאמורה לנקר בראש הצופים במהלך הצפיה היא מי מאותם שלושה זרים בשלושה מקומות שונים על פני יפן רבתי הוא הרוצח הזועם.

הדבר הכי משונה במהלך הצפיה בסרט הוא אופיו הנינוח. הצילומים חמים, בתנועה חלקה. העריכה בין שלושת הסיפורים מהירה למדי, שומרת על עניין רציף בכל שלושת הסיפורים. הסרט, בכללו, מסרב להתמסר לדרמה הגדולה, ובחלק גדול ממנו הוא פשוט מבט יפה על סיפורי אהבה בין אנשים נורמטיביים לבין אנשים מסתוריים. יש לבמאי, סאנג-איל לי, טריק עריכה משונה שחוזר המון פעמים במהלך הצפיה עד שזה הופך כמעט למניירה, והוא סוג של פלאש-פורוורד. הסצינה הבאה והסצינה הנוכחית מתרחשות כמעט במקביל. בכך הבמאי נמנע מלשקוע ברגש עמוק.

וזאת הבעיה עם הסרט הזה. כי אם יש כאן נסיון למצוא את המניעים לרצח אלים וייצרי כל כך, שמונע מזעם כל כך בסיסי, למה הסרט נמנע ככל יכולתו מדרמטיות אמיתית? הרי, למשל, הסיפור של הבחורה והרומן שלה עם ההוא מהעבודה של אביה – הסיפור הזה מתחיל בזה שהאבא מוצא את הבת שלו אחרי שהיא ברחה מהבית ונעלמה למשך חודשיים. האבא מצא אותה בבית זונות, לשם היא התגלגלה כדי לקיים את עצמה. הנחת עבודה דרמטית למדי, שיש בה פוטנציאל לסצינות עתירות רגש. אבל כבר בדרך הביתה, האמא מתחילה לכעוס על הבת, והאבא אומר לה: עזבי, לא עכשיו. תני לה לישון. דברי איתה מחר. אבל השיחה הזו לא מגיעה. אין כאן בירור של הסיבה שגרמה לה לברוח מהבית, ואיך בכלל התגלגלה לזנות. זה נזנח.

וזה כל הסרט, כמעט. דרמה יפהפיה בקצב מדוד, שדנה בנושא טעון בצורה שקטה ללא שום אינטנסיביות. אבל אז, אחרי בערך שעתיים (מתוך השעתיים וחצי של הסרט הארוך הזה), משהו בשיווי המשקל של הסרט מתערער, והסרט מתחיל להיות דרמה סופר-אובר אמוציונלית. קלסתרון משוחרר לתקשורת, וכל שלושת האוהבים חושדים בבחורים הזרים, וזה שובר את מערכות היחסים. אחד מהם אכן מתגלה כרוצח, אבל השינוי בו קיצוני מאוד, כי במהלך כל הסרט הוא היה נעים וחייכן, ופתאום הוא אלים וצועק ושובר ומשתולל. אין הדרגתיות בשינוי הזה. האחר נעלם, והבחורה האוהבת שבורת לב. והסיפור השלישי נעלם לגמרי מהסרט, וחוזר רק באפילוג, כדי לסגור סופית את הסרט (והסוף של הסרט הזה מתמשך מאוד, בוחן את הסבלנות שלי).

אז מצד אחד יש כאן סרט עם שליטה מרשימה בבימוי ובצילום (ועם מוסיקה יפהפיה של ריוצ'י סאקאמוטו הותיק), ומצד שני הסרט הזה סובל מחוסר איזון שהופך אותו אולי לסרט יפה, אבל תמוה, ולרגעים גם קצת מפרך.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s