פסטיבל סידני 2017: ילדים גדולים

(שם הסרט במקור: Los Niños)

מצחיק. שמו המקורי של הסרט הצ'יליאני הזה הוא Los Niños, כלומר, הילדים. שם הסרט הבינלאומי באנגלית הוא The Grown ups, כלומר, הגדולים. כשהסרט הוקרן בדוקאביב האחרון הוא נקרא "ילדים גדולים". קצת לפני הדוקאביב, כשישבתי עם התכניה וסימנתי לי את הסרטים שרציתי לראות, גם הסרט הזה היה בתכנית. ואז ויתרתי עליו בגלל ענייני לו"ז. אז עכשיו השלמתי צפיה בפסטיבל סידני. וכן, למרות לא מעט חסרונות, מדובר בסרט מרגש. רק צריך סבלנות.

כי מכל השמות של הסרט, דווקא זה הישראלי הכי קולע. מדובר בחבורה של אנשים בגילאים הנעים בין 45-50. כולם אנשים עם תסמונת דאון. הם מטופלים בבית ספר מיוחד שבעצם מעסיק אותם בקונדיטוריה תמורת שכר קטן. הם עמלים על עוגות שונות, מקבלים על זה כסף, ויש גם צוות משגיחים ששומר עליהם (ועל כל זה, כמובן, משלמת המשפחה). הסרט הזה עוקב אחרי כמה מהדמויות האלו. יש כאלו עם תפקוד יחסית גבוה, ויש עם פחות. בלב כל אלו יש את הרצון לקבל יחס של אנשים גדולים, ולא של ילדים. לא כל הסיפורים של כל האנשים מעניינים באותה מידה. למעשה, יש סיפור אחד מרכזי שמהווה את הלב של הסרט הזה: שניים מהילדים הגדולים האלו, גבר ואשה, מאוהבים ורוצים להתחתן ולהקים משפחה בצורה עצמאית. אבל יש להם תסמונת דאון, והמשפחה שלו והמשפחה שלה לא מסכימים לשחרר.

קונפליקט נהדר לסרט. ודמויות מרגשות. רק שעובר יותר מחצי סרט עד שדברים בסיפור הזה מתחילים לזוז. כי עד אז זה: אני אוהב אותה. היא אוהבת אותי. אני אוהבת אותו. אנחנו רוצים להתחתן. הוא אוהב אותי. אנחנו רוצים לחיות ביחד. בבית משלנו. הוא אוהב אותי. אנחנו רוצים להתחתן. להיות בעל ואשה. אני אוהבת אותו. אני אוהב אותה.

וכו' וכו'. יותר מחצי סרט זה מה שקורה. ולרוב זה רק הצהרות אהבה, מבלי שנראה את האהבה עצמה. יש רגע משעשע שבו נחשפת נשמתו הדי שוביניסטית של הגבר, ולמרות ההסתייגויות, האשה מספקת לו את מה שהוא רוצה, כי היא אוהבת אותו. אבל לרוב זה סיפור שדי עומד במקום. את הרווחים ממלאים סיפורים של שתיים-שלוש דמויות אחרות, גם הן עם תסמונת דאון, וגם הסיפורים שלהן עומדים במקום. איפשהו באמצע אחת מהן מתחילה גם היא סוג של סיפור אהבה עם מישהו, אבל נדמה שזה רק כדי לחקות את האשה מהסיפור המרכזי (הגבר כאן פחות משתף פעולה), מה שרק מוכיח שהסיפור של שני האוהבים הוא היחיד שבאמת מחזיק מבחינה דרמטית. השאר די מיותרים כאן.

אבל אחרי חצי סרט בערך, משהו מתחיל לזוז. הם מפסיקים לחזור על הצהרות האהבה האלו, ומתחילים לפעול להשיג את מבוקשם: חתונה. יש שיחה שלה עם אמא שלה. ויש שיחה עם כומר. ויש שיחה עם אלו ששומרים עליהם במוסד-קונדיטוריה. ושיחה שלו עם המשפחה שלו. ומחסום אחרי מחסום אחרי מחסום ניצבים בפניהם. ויש להם כוח מועט להילחם, כי הם עם תסמונת דאון. כוח מועט מדי. וכשהיא אומרת: אני רוצה להתחתן ולחיות כמו כל אשה נורמלית. למה אני לא יכולה? למה? אי אפשר שלא לדמוע. יש כאן רגש אמיתי, והחוק, והמשפחה, והחברה, ומה שזה לא יהיה – עומדים מנגד, לא נותנים לזה לקרות. עד הסוף המר.

אז כן, לוקח לסרט הזה הרבה זמן להתניע. אבל הסבלנות משתלמת. סרט עצוב עם כמה רגעים משעשעים, ובחלק השני שלו, מרגש למדי. פסטיבל דוקאביב מסתובב ברחבי הארץ במהלך השנה. אולי יהיו עוד הקרנות של הסרט הזה בישראל. שווה לחפש אותו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s