פסטיבל סידני 2017: אליאן

(שם הסרט במקור: Elián)

זה די מדהים איך עד עכשיו אף אחד לא עשה סרט על זה. אני עוד זוכר שהסיפור הזה הגיע לכותרות הראשיות של העיתונים. וזה לא היה כל כך מזמן. זה קרה לפני קצת פחות מ-20 שנה. סיפור פרטי יוצא דופן על ילד קטן שהופך די במהירות, בתוך ימים בודדים, לסיפור שבו מעורבים כוחות פוליטיים עצומים, וזה מגיע עד לראשי מדינה ממש. סיפור אחד קטן של ילד בן 5 מעורר משבר דיפלומטי מפלצתי שנמשך על פני חודשים.

אז הנה, מישהו הרים את הכפפה, ואלכס גיבני הפעם רק הפיק, והסרט הזה הוא אכן, במסורת סרטיו של גיבני, תעודה מקיפה מאוד, שלב אחרי שלב, של איך קרה ומה קרה.

תקציר האירועים: כמו לא מעט קובנים במהלך השנים, בסוף שנות ה-90 עלו על כלי שיט רעוע גם משפחתו של אליאן בן ה-5 עם התקווה לברוח מחיי העוני בקובה הקומוניסטית, ולהגיע לארץ החופש, ארה"ב, שם כבר נמצאים הדודים של אליאן, שהיגרו לקובה שנים קודם לכן. הוריו של אליאן הקטן היו גרושים, אז רק אמא יצאה איתו למסע. האמא לא שרדה. כמעט אף אחד לא שרד. במקרה, שני דייגים מצאו ילד קטן צף על צמיג ליד חופי מיאמי. הם הצילו אותו והביאו אותו לבית החולים, ואז לבית משפחתו במיאמי. עד כאן, סיפור קטן ומרגש.

אבל הסרט הזה, בסבלנות ובפירוט רב ומרשים מאוד, מראה את הכוחות הפוליטיים הפועלים כאן. את הנסיבות שהובילו להשתלשלות האירועים הפסיכית שעוד חיכתה לאליאן הקטן. כי מצד אחד, יש את הגוף הפוליטי שנלחם למען שחרור קובה מעולו של השליט הכל יכול, פידל קסטרו. הארגון הזה קיים עוד משנות ה-60, ונלחם שנים ארוכות תחת מנהיג שצבר לעצמו כוח פוליטי רב. ב-1997 נפטר המנהיג הזה, וכדי לא לאבד כוח והשפעה, המנהיג החדש קפץ על הסיפור הזה של הילד הקובני כמוצא שלל רב. הנה הזדמנות לעשות הון פוליטי, לעורר מחדש את מודעות אמריקה והעולם כולו למצב בקובה. ומצד שני, בקובה, העניינים הלכו קשה לפידל קסטרו. מאז נפילת הגוש הקומוניסטי בסוף שנות ה-80, המצב הכלכלי בקובה הורע מאוד. והנה, הגיע לאוזנו של קסטרו שאמריקה הגדולה חטפה ילד קובני, והיא תשטוף לו את המוח ותגדל אותו תחת דגל הכיבוש האימפריאליסטי, במקום תחת ערכי החופש של הקומוניזם הסוציאליסטי. לא בטוח שקסטרו היה מתגייס בכל כוחו למלחמה הדיפלומטית הזו אם הגוף הפוליטי של יוצאי קובה באמריקה לא היה עושה מזה רעש, אבל זה קרה, אז הוא הרגיש מחויב להגיב, והנה משבר דיפלומטי במימדים דמיוניים שמתרחש במציאות.

והסרט הדוקומנטרי הזה עושה סדר בכל החומר הארכיוני הרב שהיה בנמצא (שהרי על יד בית המשפחה במיאמי הוקם במשך חודשים מחנה תקשורת עצום מימדים, והכל בגלל ילד בן 5), ומגייס מרואינים מדרגים גבוהים יותר ופחות, כולל משפטנים ושרים שהיו מעורבים ישירות בנסיונות לגשר על המשבר. והכי חשוב – במרואינים יש גם את האבא, שנשאר בקובה, ודרש להחזיר את הילד, ואת הדודה, ששמרה עליו בארה"ב כל אותם חודשים. ומעל כולם, יש את אליאן, היום בשנות ה-20 שלו, מדבר ברטרוספקטיבה על מה שהיה.

וזה די מדהים לראות מה פוליטיקה עושה לאנשים. כמה אלימות, כמה שנאה, כמה חוסר סובלנות כלפי האחר, גם אם הוא בן משפחה. כי למרות שהראיונות מתקיימים עם המעורבים הישירים בפרשה, אני לא בטוח שמדובר בעדים מהימנים, ושהם לא מדברים מתוך שכנוע עמוק בעמדה פוליטית כזו או אחרת. הדודה רצתה לשמור אותו אצלה. ברור. היא אהבה את בן המשפחה שלה, ואת האמא של הילד, שמתה והקריבה את עצמה כדי שאליאן יגיע לאמריקה. אבל היא כל הזמן משתמשת בטרמינולוגיה פטריוטית אמריקאית, והסיפור של ילד קטן שצריך את אבא שלו הולך לאיבוד. וגם האבא לא נקי. לקח הרבה זמן עד שהוא נסע בעצמו לארה"ב כדי להחזיר אליו את הילד. הוא שלח את הסבתא קודם. והוא הרי מקורב לפידל, אז גם הוא מדבר בסיסמאות. והדייגים שהצילו אותו, גם הם מדברים מתוך לויאליות לדגל הפסים והכוכבים, ולא לילד עצמו.

רק ג'נט רינו ז"ל, מי שהיתה שרת המשפטים של ארה"ב תחת הנשיא ביל קלינטון (ונפטרה לפני פחות משנה), והיתה מעורבת ישירות בהליכים המשפטיים לגישור על המשבר הזה, היא היחידה שמדברת מתוך דאגה לשלומו של הילד. אבל מסביב מהומה אדירת מימדים, שהסרט הזה מיטיב לתאר מכל הכיוונים. זה לא היה כל כך מזמן, אבל המימדים הבלתי נתפסים של הסיפור הזה על הילד הקטן בן ה-5 מועברים היטב בסרט הדוקומנטרי המקיף הזה, שמיטיב גם לתאר את כל הכוחות הפוליטיים שהשתתפו בקרקס העצוב הזה, ועד כמה הפוליטיקה יכולה להיות כוח הרסני בחיייו של אדם.

אז נכון שהסרט הזה קצת ארוך מדי, ולקראת הסוף הוא קצת לא סוחב (כי הסיפור על אליאן נגמר כבר, אבל הוא ממשיך, כי הסיפור הגדול של הסרט הזה הוא פוליטיקה, למרות שהבנתי את זה משאר 100 הדקות של הסרט), ועדיין, הסרט הדוקומנטרי הזה לוקח סיפור יוצא דופן ומספר אותו היטב, עם תחקיר מקיף, יכולת קולנועית סיפורית מרשימה, ועם מחשבה על טבעה ההרסני של הפוליטיקה שנובעת מהדי הסיפור הזה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s