פסטיבל סידני 2017: אשה פנטסטית

(שם הסרט במקור: Una Mujer Fantástica)

אני זוכר את ההרגשה אחרי שראיתי בפעם הראשונה את "הכל אודות אמא" של פדרו אלמודובר. לא רק שהיה מדובר בסרט מרגש בצורה יוצאת דופן, זה היה גם סרט חם ואוהב מאין כמותו, וכשזה מגיע מבמאי שבחלק גדול מהקריירה שלו התעסק בחומרים פרובוקטיביים, בוטים (אבל בכשרון אדיר), "הכל אודות אמא" היה גם הפתעה – סרט מפויס, רך, אנושי, לא בועט.

אז לא, "אשה פנטסטית" הצ'יליאני לא מרגש כמו "הכל אודות אמא" הספרדי. אבל ההשוואה לאלמודובר לא מגיעה מהאוויר. כי, קודם כל, מדובר במגרש הבית של הבמאי הספרדי – גיבורת הסרט היא טרנסווסטיטית, ואלמודובר התעסק רבות במיניות נזילה. אבל יותר מכך – "אשה פנטסטית", קצת כמו "הכל אודות אמא", הוא סרט שמגיע מאהבה. סרט מפויס וחם על מאבקה של אשה אחת נגד כל העולם ואחותו.

כי רבע השעה הראשונה של הסרט מספרת על החיים הנורמלים של מי שנחשב בעיניי רבים לא נורמלי/ת. יש לה בן זוג. הם חוגגים יומולדת בארוחה במסעדה. הם עולים לדירה שלו. הם ישנים ביחד. ואז קורה משהו פטאלי. והכל משתנה. וגיבורת הסרט צריכה עכשיו לסדר את הבלגן בחייה, וכל העולם לא מאפשר לה, כי מה, היא טרנסווסטיטית. היא לא בנאדם. יש כאלו שנוקטים בגישה ישירה, מעליבה, אלימה אפילו, ויש כאלו שהאלימות אצלם "מהוגנת" יותר, אבל לא כואבת פחות. אלו שכאילו מבינים אותך, מדברים איתך בידידות, אבל בעצם פוגעים בך לא פחות מהבוטים והישירים. ויש גם כאלו שהלב שלהם במקום הנכון, אבל הם חלשים ומפחדים מתגובת הרוב האלים, אז הם יושבים בצד, מאפשרים לרוע לעשות את שלו.

הסיבה שאני לא נסחפתי כמו ב"הכל אודות אמא" היא התגובות של גיבורת הסרט, בגילומה של דניאלה וגה. לכאורה היא צריכה לבכות, לצעוק, ולהתמרד. למעשה, ורק במבט לאחור, אני מבין עד כמה גדולה העבודה של וגה בסרט הזה. כי טרנסווסטיטים מושפלים על בסיס יומיומי. החברה כבר איכשהו למדה לקבל הומוסקסואלים (לפחות על פניו). אבל טרנסווסטיטים? מה זה? איך מדברים איתו/איתה? אז התגובה הרגילה היא מבוכה שהופכת מהר מאוד לעלבון. ואדם שסופג עלבונות על בסיס יומיומי לומד להתגונן. לפתח עור של פיל. של עשרה פילים. אז וגה לא צועקת מכאב. ולא מתעבנת. ומבליגה. ומבליגה עוד קצת. ועוד. ולכאורה הרגש והתסכול שנבנה בתוכי כצופה לא זוכה לפורקן.

אבל וגה מציגה כאן עבודה רכה, וגם עקשנית וחסרת פשרות. אשה שהולכת עד הסוף עם הזהות שלה, עם השכנוע העצמי שלה, כנגד כוחות גדולים, והיא עושה את זה ברכות, ללא צעקות, ובתנועה מתמדת קדימה. גם המעשים המתריסים שלה נעשים בצורה מפויסת עד שאי אפשר שלא ללכת את הדרך רבת המכשולים איתה.

וזוהי עבודת הבימוי הרכה והעדינה של סבסטיאן ליילו שמתמזגת עם העבודה הנפלאה של וגה בתפקיד הראשי ויוצרת סרט שמציף את הנשמה. מהרגעים הראשונים, כבר מכותרות הפתיחה, אפשר להבין שמדובר כאן בסרט בסגנון קלאסי וגרנדיוזי. הצילום נהדר, הקצב מדוד, המוסיקה נכנסת במקומות הנכונים, ממש לפי הספר, עם פאוזות דרמטיות בדיוק איפה שצריך, הסרט הזה עובד ברכות, ובונה תסכול גדל והולך, אבל שומר כל הזמן על האנושיות של הטרנסווסטיטית, שהרי אם היא תתבהם, היא תהיה כמו כולם. והיא לא. היא אשה פנטסטית, וכך, גם כשהיא כבר עושה משהו לא רגיל, לא מדובר בפריקת עול טוטאלית. ובסוף הסרט היא מקבלת משהו קטן. משהו לנשמה.

כי זה מה שהסרט הזה מלמד אותנו: טרנסווסטיטים הם גם כן אנשים. כמוני. כמוך. זה נשמע אולי טריוויאלי, אבל מסתבר שלא. והסרט הזה חשוב בכך שהוא מביא את הנושא לקדמת הבמה באהבה גדולה, באנושיות חמה, מבלי להיות סיפור מוסר דידקטי. סרט יפהפה ומרתק.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פסטיבל סידני 2017: אשה פנטסטית

  1. היי איתן,
    נעים מאוד ותודה רבה על בלוג נפלא.
    אם מסתדר לך לצרף לביקורת לינק לטריילר לסרט, ישמח מאוד!
    הצלחה רבה, תמיר

    tamirplatzmann.com

    נשלח מה-iPhone שלי

    >

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s