פסטיבל סידני 2017: חלום שקט

(שם הסרט במקור: Chun-Mong)

אז רציתי לראות סרט מדרום קוריאה, ולאו דווקא אחד מאלו שאני בד"כ רואה משם, לא סרט פעולה או אימה. רציתי לראות סרט קליל ורומנטי, חביב ומשעשע. אז הלכתי לראות את "חלום שקט". חביב ומשעשע – בהחלט, לגמרי. סרט קליל ורומנטי – לא ממש, מהסיבה הפשוטה שזה לא ממש סרט.

בערך שעה לתוך הסרט (מתוך השעתיים בסך הכל) יש סצינה עם שוט של 360 מעלות על הגג, שבסופה מופיעות כותרות הפתיחה של הסרט. כותרות הפתיחה מופיעות באמצע הסרט. למה? ככה. כי זה לא ממש סרט. "חלום שקט" הוא יותר תרגיל סטודנטיאלי מוצלח למדי בקולנוע, אבל הוא לא באמת סרט קולנוע לקהל הרחב.

כי הוא מצולם בשחור לבן (חוץ מהסצינה האחרונה. למה? ככה), והוא בעצם בנוי מרצף אינסופי של סצינות שאין שום קשר ביניהן.

אינספור מערכונים ללא שום קשר סיבתי או אחר ביניהם. "ארץ נהדרת", רק עם הומור דד-פאן כזה, שלא מתכוון בכלל להצחיק, ודווקא בגלל זה הוא מאוד מצחיק. למשל: בחורה הולכת ברחוב. בפינת הרחוב יש להמשיך לקרוא

פסטיבל סידני 2017: המשפחה המאושרת שלי

(שם הסרט במקור: Chemi Bednieri Ojakhi)

אם רונית אלקבץ ז"ל היתה עושה סרט בגיאורגיה.

צריך לומר מראש: הסרט הזה, שמדבר גרוזינית, אמנם חסר את המחויבות הטוטאלית שהיתה לגברת אלקבץ ז"ל לאמנות שלה, ולכן, בסופו של דבר, הסרט הזה הוא רק "נחמד", אבל יש בסרט הזה כל כך הרבה דברים שגרמו לי להרגיש בבית.

אם רק תחליפו את השפה של הסרט, ובמקום גרוזינית ידברו שם עברית, הרי לכם סרט ישראלי למהדרין (ורגע, כבר היה סרט ישראלי אחד בגרוזינית… וגם שם היתה רונית אלקבץ…). נתחיל בזה שהאור הגרוזיני, השמש שם, כמו שהם מצטלמים בסרט הזה, מאוד דומה בצבע שלו לאור הישראלי. יש קצת ימי גשם, והרבה שמש ואור ישראלי לגמרי. ונמשיך בזה שהמשפחה המאושרת הזו שנמצאת במרכז הסרט מאוד מזכירה משפחות ישראליות – בטמפרמנט, בהמוניות, וגם בחום ובאהבה.

הצילום של הסרט לא מוקפד כמו זה של ירון שרף (רוב הסרט כאן מצולם מהכתף), אבל מהרבה בחינות, "המשפחה המאושרת שלי" הזכיר לי את "שבעה". המשפחה המורחבת מאוד-מאוד מתרכזת בבית האמא הגדולה, כולם מדברים, ומתווכחים, ושואלים, ושותים, ואוכלים (הרבה אוכלים), ומדסקסים, ובעיקר להמשיך לקרוא