פסטיבל סידני 2017: המשפחה המאושרת שלי

(שם הסרט במקור: Chemi Bednieri Ojakhi)

אם רונית אלקבץ ז"ל היתה עושה סרט בגיאורגיה.

צריך לומר מראש: הסרט הזה, שמדבר גרוזינית, אמנם חסר את המחויבות הטוטאלית שהיתה לגברת אלקבץ ז"ל לאמנות שלה, ולכן, בסופו של דבר, הסרט הזה הוא רק "נחמד", אבל יש בסרט הזה כל כך הרבה דברים שגרמו לי להרגיש בבית.

אם רק תחליפו את השפה של הסרט, ובמקום גרוזינית ידברו שם עברית, הרי לכם סרט ישראלי למהדרין (ורגע, כבר היה סרט ישראלי אחד בגרוזינית… וגם שם היתה רונית אלקבץ…). נתחיל בזה שהאור הגרוזיני, השמש שם, כמו שהם מצטלמים בסרט הזה, מאוד דומה בצבע שלו לאור הישראלי. יש קצת ימי גשם, והרבה שמש ואור ישראלי לגמרי. ונמשיך בזה שהמשפחה המאושרת הזו שנמצאת במרכז הסרט מאוד מזכירה משפחות ישראליות – בטמפרמנט, בהמוניות, וגם בחום ובאהבה.

הצילום של הסרט לא מוקפד כמו זה של ירון שרף (רוב הסרט כאן מצולם מהכתף), אבל מהרבה בחינות, "המשפחה המאושרת שלי" הזכיר לי את "שבעה". המשפחה המורחבת מאוד-מאוד מתרכזת בבית האמא הגדולה, כולם מדברים, ומתווכחים, ושואלים, ושותים, ואוכלים (הרבה אוכלים), ומדסקסים, ובעיקר לוחצים מאוד על האשה שבמרכז הסיפור.

כי מדובר באשה בסביבות גיל 50. היא נשואה ועם שני ילדים גדולים. כולם גרים בבית ההורים (הסבא והסבתא). אבל גיבורת הסרט מחליטה שהיא רוצה לבד. היא רוצה שקט. והרי אין שקט במשפחות שכאלו. כולם שותים, ואוכלים, ומדברים, ומתווכחים, ואוהבים, ומאיימים על הילד ש"בפעם הבאה שהוא שותה ישר מהבקבוק במקום למזוג לכוס, אני לא יודעת מה אני עושה לו…" – וכו' וכו'. ולאשה שלנו הספיק. היא רוצה להיפרד מבן זוגה. ולמצוא את השקט הנפשי שלה בדירה משלה. דירה שכורה שהיא תממן בעצמה מהמשכורת שלה כמורה. והמשפחה שלה לא מאמינה.

האמבוש שעושים לה כל האחים והדודים והאבא-אמא הזכיר לי את הסצינה הראשונה ב"ולקחת לך אשה" של האלקבצים (אם כי עם הרבה הומור המוזרק לסיטואציה במקום הרצינות התהומית של ויויאן אמסלם). כי הלחץ המופעל כאן על הגיבורה, ממש כמו על ויויאן, הוא לחץ פטריארכלי-שוביניסטי-מצ'ואיסטי-סחטני. מ"מה רע לך פה?", דרך "את לא תשרדי לבד" ועד "איך אני אראה את הפנים שלי בשכונה? מה יחשבו עלינו?". הויכוח על זכותה של אשה על חייה מהווה חלק גדול מהסרט כאן, והוא עשוי ברמת משחק גבוהה, עם תזמור של בימוי מדויק מאוד של סצינות מרובות שחקנים המתנהגים בנטורליסטיות יוצאת דופן (אני מניח שיהיו מבקרי קולנוע שייזכרו גם ב"סיירהנבדה" הרומני מהשנה שעברה, רק שכאן אין את התחכמויות הבימוי של כריסטי פויו). הצילום פונקציונלי, לא מרשים, העיצוב פשוט, המשפחה היא כזאת שניתן למצוא בכל מקום בפתח תקוה, או בקרית ים, או במקרה הזה, בטביליסי, גיאורגיה. הסרט הזה מאוד מרשים בדרך הכאילו חסרת המאמץ שבה הוא מכניס אותנו לחיי משפחה רגילה. שהרי בסוף הסרט יש שיחה בין גיבורת הסרט לבין בן זוגה בנפרד. והיא שואלת אותו על מה שלום כל אחת מהדמויות במשפחה המורחבת שלה, והוא עונה בסבלנות. ואני יודע מי זאת כל אחת ואחת מהדמויות האלו, כי הייתי איתן במשך כמעט שעתיים במקום אינטימי.

אז נכון שחלק מהסרט מתפזר קצת, ויש קצת סיפורי משנה לא מפותחים מספיק, אבל הישירות שבה אני מוכנס לתוך חיים של משפחה אחת גדולה למשך שעתיים כובשת את הלב. סרט יפהפה ומקסים, מאוד מצחיק, ולרגעים ממש מרגש.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s