פסטיבל סידני 2017: חלום שקט

(שם הסרט במקור: Chun-Mong)

אז רציתי לראות סרט מדרום קוריאה, ולאו דווקא אחד מאלו שאני בד"כ רואה משם, לא סרט פעולה או אימה. רציתי לראות סרט קליל ורומנטי, חביב ומשעשע. אז הלכתי לראות את "חלום שקט". חביב ומשעשע – בהחלט, לגמרי. סרט קליל ורומנטי – לא ממש, מהסיבה הפשוטה שזה לא ממש סרט.

בערך שעה לתוך הסרט (מתוך השעתיים בסך הכל) יש סצינה עם שוט של 360 מעלות על הגג, שבסופה מופיעות כותרות הפתיחה של הסרט. כותרות הפתיחה מופיעות באמצע הסרט. למה? ככה. כי זה לא ממש סרט. "חלום שקט" הוא יותר תרגיל סטודנטיאלי מוצלח למדי בקולנוע, אבל הוא לא באמת סרט קולנוע לקהל הרחב.

כי הוא מצולם בשחור לבן (חוץ מהסצינה האחרונה. למה? ככה), והוא בעצם בנוי מרצף אינסופי של סצינות שאין שום קשר ביניהן.

אינספור מערכונים ללא שום קשר סיבתי או אחר ביניהם. "ארץ נהדרת", רק עם הומור דד-פאן כזה, שלא מתכוון בכלל להצחיק, ודווקא בגלל זה הוא מאוד מצחיק. למשל: בחורה הולכת ברחוב. בפינת הרחוב יש ערימת גרוטאות. מתוך הארון שזרוק בפינה יוצאת אשה מבוגרת. מה עשית שם? שואלת הבחורה. התפללתי, עונה האשה. סוף סצינה.

חבורת האנשים שממלאת את הסרט הזה היא שלושה גברים ובחורה אחת. שלושת הגברים, חברים שלא עושים כלום בחיים, שורצים כל הזמן בבר של הבחורה. שלושתם רוצים אותה, אבל היא מעוניינת בקשר אפלטוני בלבד (ואולי היא בכלל לסבית. הסרט רומז לכך עם דמות משנה של בחורה נוספת). וזהו. לא קורה כלום עם זה. הבחורה מטופלת באבא חולה, וזה מגביל אותה. אבל אין ממש סיפור, או מטרה, או מסע לאיזשהו מקום. סתם שלושה בחורים ובחורה אחת עושים שטויות במשך סרט שלם. במשך שעתיים. ולרגעים נדמה שזהו בסך הכל מגרש משחקים של במאי-תסריטאי שמחפש לשחק קצת בשפה הקולנועית. ניכר שלכל המעורבים היה כיף לשחק ב"בואו נעשה סרט". אז הם בנו תפאורה בעבודת יד ענייה במיוחד (הבר הוא בעצם ארבע יריעות ניילון מחוברות בסלוטייפ, וכמה שולחנות וכסאות), וכתבו כמה וכמה (ועוד כמה) סיטואציות משעשעות, ואז צילמו אותן. הכיף לגמרי עובר את המסך. רק לא ברור לאן זה אמור להוביל. כי אפשר לסיים את הסרט הזה אחרי שעה, או שעתיים, או 37 דקות. זה לא משנה. אין שום התפתחות, או שום קשר בין סצינה אחת לרעותה, מלבד העובדה שאותן דמויות נמצאות בכל הסצינות.

"חלום שקט" הוא חוויה משונה ומאוד מצחיקה, רק שהיא לא ממש סרט. סוג של פילר ראוי לחלון של כמה שעות שנפתח פתאום באיזשהו יום במהלך פסטיבל קולנוע, אבל לא הדבר הראשון שתקפצו עליו כשאתם סוקרים תכניה של פסטיבל. משהו נחמד להעביר את הזמן. לא פחות, אבל גם לא הרבה יותר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s