פסטיבל סידני 2017: סיפור רפאים

(שם הסרט במקור: Ghost Story)

ובדיוק ברגע שבו הרוח הזאת מוציאה פתק מאיזושהי קורה בבית, פתק שיגלה את הסוד, בדיוק ברגע הזה בא הבמאי ואומר: עזבו אתכם. למה אתם צריכים לדעת הכול. תשאירו קצת מסתורין בחיים האלו. וזה מצחיק כי הסצינה הזו באה אחרי סצינה שבה יש מונולוג מאוד ארוך של מישהו שבא בעצם להסביר את הסרט הזה. וגם זה מצחיק, כי לפני הסצינה המאוד דברנית הזו היה סרט של בערך שעה, שבו נאמרו בערך 2 משפטים.

"סיפור רפאים" הוא סרט מסתורי, חידתי, לא לגמרי ברור. כל הסרט אני מנסה להבין מה הוא רוצה להגיד. מנסה לפתור את החידה. כנראה שדיויד לאורי ניסה להגיד משהו על אמנות. כנראה. משהו על האמן.

על זה שהאמן יוצר אמנות (סרטים, ספרים, שירים) מתוך חומרים שהוא מכיר מהחיים שלו. האמן לא רואה את צרכן האמנות כשהוא יוצר, ולכן הוא סוג של רוח. אותו צרכן אמנות רואה/ שומע ומרגיש את היצירה, ולוקח אותה למקומות הפרטיים שלו (סצינה יפהפיה שבה רוני מארה מקשיבה לשיר של אהובה המנוח, ונזכרת ברגע מאוד ספיציפי מחייהם ביחד). והרגש הופך למעשים אנושיים, וזה מתחבר באיזשהו מקום עם הגורל, אלהים, דברים שקורים ללא כיוון אנושי. מעשים אנושיים (יצירה) ומעשים אלוהיים (גם כן יצירה, אבל מסוג אחר) מסובבים את העולם הזה סיבוב נוסף. או משהו כזה.

יש משהו קסום ומאוד משונה בחידה הזו שהיא "סיפור רפאים". סרט שקט מאוד, עם מעט מאוד דיבורים, שבו הרגש מגיע לא מדברים שקורים, אלא מהתבוננות בתוצאה של מה שקרה. התרשמות מיצירת אמנות, כמו גם התבוננות פשוטה בעולם שיצר אלהים. הרי הבחורה הזו מתאבלת על מות אהובה (הוא הרוח). אבל דיויד לאורי נמנע מסצינות בכי וצרחות כאב. אנחנו לא רואים את התאונה שבה מת האהוב. אנחנו מצטרפים לסיפור אחרי שזה כבר קרה. ורוני מארה היא שחקנית כל כך טובה, שבגופה היא מגלמת את כל מה שהדמות שלה עברה, מבלי שהבמאי והתסריטאי נותנים לה משהו לעשות. מארה יודעת לגלם בגופה את האבל העמוק על אובדן אהוב, אבל גם את השלב המתקדם יותר – את ההסתגלות האיטית חזרה לשגרה. וכל זאת מבלי להראות לנו את התהליך של האבל. כי לא על זה הסרט. והסצינות כאן ארוכות מאוד, דורשות סבלנות (למשל, סצינה נפלאה אחת של כמה דקות בשוט אחד שבו מארה אוכלת פאי כמעט שלם). מארה נמצאת במקום שהיא כבר All Cried Out, כלומר עברה את כל ההלם הראשוני, בכתה כל כך הרבה עד שעיניה יבשו, ועכשיו היא מנסה לעבור דרך הכאב כדי לחזור לשגרה.

רוב הסרט מתבסס על סצינות בהן קייסי אפלק בתפקיד האהוב המנוח (לבוש סדין עם שני חורים בשביל העיניים) פשוט נמצא בחדר בבית, מסתכל על מה שקורה מסביב. ולא אומר כלום. ובכל זאת, הסרט הזה יפהפה ומרשים. הוא יצירת אמנות אנושית, וגם קוסמית. אני מודה שזה אולי קצת ארוך מדי. באורך של פחות משעה וחצי, יש בסרט הזה כמה רגעים כל כך תמוהים, שלא התאימו לי לפאזל הכללי. למשל, סיקוונס של כמה דקות בהשתתפות משפחה דרום-אמריקאית דוברת ספרדית. או כמה דקות אחרות בהשתתפות משפחה שכמו נשלפה מ"בית קטן בערבה". וגם סצינה שמנסה אולי להיות חיקוי של העיצוב של "בלייד ראנר". אולי לאורי ניסה לומר שיצירות אמנות יכולות לבוא בז'אנרים שונים (מערבון בדוגמא השניה, או סרט אימה בדוגמא הראשונה, או מדע בדיוני, או סרט ארט-האוס זר, כי מדברים ספרדית למשך כמה דקות, או גם, וגם, וגם, וגם).

ועדיין, יש משהו מהפנט בקצב האיטי והמשונה, ויש משהו מרתק בדרך שבה לאורי גורם לי לחשוב ולהרגיש בעת ובעונה אחת. סרט לא ברור עד הסוף, אבל קסום וחד פעמי. חידת הגיון שלשם שינוי לא מעצבנת.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s