פסטיבל ירושלים 2017: מפעל של שום דבר

(שם הסרט במקור: A Fábrica de Nada)

אז החלטתי לקחת הימור על סרט פורטוגזי בן 3 שעות. ההימור נכשל. בגדול.

כי "מפעל של שום דבר" הוא לא סרט. מדובר בסוג של מנשר סוציאליסטי דידקטי, ארוך, מייגע, חוזר על עצמו, ונדמה לי שאפילו סטודנטים באוניברסיטה שלומדים מדעי החברה יבקשו מנוחה לעפעפיים שלהם (והסרט אכן דומה בחלקים מסוימים להרצאה פרונטלית בכיתה. במיוחד בסצינה מעייפת במיוחד בת כ-20 דקות שכולה נאומים על המצב החברתי).

כי המצב הוא כזה: אנשים עשירים, בעלי עסקים, תמיד יחפשו דרכים להתייעל. לחסוך. ועכשיו, עם גלי המהגרים, הם בכלל חושבים על כוח עבודה זול, ואולי לשוב ולאמץ את הרעיון הישן של העברת כל הייצור למזרח הרחוק. אז הפועלים הפשוטים, אלו שייזרקו לכלבים ולאבטלה, הם צריכים להתאגד ולתפוס פיקוד, לנהל בעצמם בצורה משותפת, קואופרטיבית, את העסק שלהם, את העתיד שלהם. והנה אמרתי במשפט וחצי את מה שהסרט הזה אומר ב-3 שעות.

כי אין כאן, בסרט הזה, אין כמעט התקרבות לאנשים, לאינדיבידואלים, שמרכיבים את הקולקטיב של הפועלים במפעל הזה. יש אמנם נסיון עקר להתקרב אל אחד הפועלים (את ההודעה על מה שהמנהלים עושים באמצע הלילה הוא מקבל באמצע סצינת סקס), אבל גם את הצפיה באיש הזה, באשתו, ובילד (החורג) שלו, הסרט הזה עושה מרחוק, ובמרחקי זמן גדולים. הסרט הזה מעדיף להתרכז בסצינות ארוכות מאוד שבהן אנשים ממש מדסקסים את מצב הקפיטליזם בעולם המערבי, ועד כמה המצב הכלכלי קשה, ועוד מילים שרק קוראי "דה מרקר" המאוד מדופלמים יבינו. אין כאן אנשים שחיים את המצב. יש כאן דיונים אקדמים דידקטים על המצב שמשפיע על האנשים, רק שאנחנו לא רואים איך זה קורה.

ויותר מוזר, הסרט הזה מזגזג בין כל מיני סגנונות בימוי (עלילתי, דוקומנטרי, ויש אפילו סצינת מחזמר), ויש גם דמות של במאי על הסט, מישהו שאומר לאנשים איך ואיפה לעמוד ומה לעשות (ובדרך הוא נואם להם קצת על קרל מרקס). יש בסרט גם כמה קטעי מעבר מוסיקליים (רוקנרוליים) שעל הרקע שלהם מישהו או מישהי ממש מקריא טקסט על המצב הכלכלי, או משהו כזה (כמו שיר שבו הזמר מדבר ולא שר). כלומר, הסרט הזה אמור להיות שעשוע קולנועי שמשחק עם השפה האמנותית. אבל המלה "משחק" נעדרת מהסרט הזה. "מפעל של שום דבר" הוא יצירה כל כך כבדת תנועה, מעייפת, נטולת כל שמחת חיים, נטולת כל חדוות עשייה, עד שהוא הופך די מהר ליצירה מתסכלת, שבאיזשהו שלב לא ממש נגמרת.

התקציר של הסרט דווקא מעניין: עובדים במפעל נוכחים לדעת שבעל המפעל משנע מכונות מתוך המפעל באישון לילה, כנראה במטרה למכור אותן, לפטר את כל העובדים, לחסל את העסק, ואולי לפתוח אותו מחדש במדינה אחרת, זולה יותר. אז הם מתגייסים לעצור את המזימה. זו בערך חצי השעה הראשונה של הסרט. החלק שבו לא ניקרתי. כי איפשהו הסיפור נתקע, ועומד במקום כמעט לכל אורך שאר הסרט. הרעיון לאחזקה משותפת עולה קצת אחרי, אבל מיושם רק לקראת הסוף. באמצע יש עוד כשעתיים של שום-כלום, מלא בדיבורים מנופחי חשיבות עצמית.

חוויה קולנועית קשה, הסרט הזה. לא מומלצת. מי שבכל זאת רוצה, יש הקרנה מחר, שבת, וכמו כן בשבת הבאה. אל תבואו עייפים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “פסטיבל ירושלים 2017: מפעל של שום דבר

  1. אני מוריד בפניך את הכובע שנשארת עד הסוף, אני פרשתי אחרי כשעתיים ואני לרוב לא הטיפוס שיוצא באמצע סרט.

  2. היי איתן
    מה שלומך ?
    הייתי אתמול {שישי} בשלושה סרטים :
    "הצד האחר של התקווה" של קאורימסקי, במאי שאני מאוד אוהב וגם הסרט נהדר.
    "הפיתוי" של סופייה קופולה, דווקא ממנו ציפיתי ליותר ובסופו של דבר מבחינתי הוא קצת איכזב.
    ו…"WIND RIVER" המדהים והמרתק של טיילר שרידן , עם ג'יימי רנר, אליזבת' אולסן ועוד כמה שחקנים בתפקידים מצויינים ואנושיים. מאוד נהניתי, סרט חובה, צולם בשלגים ובשמורה אינדיאנית ביוטה.
    הסרט פותח צוהר מאלף לחברה אחרת, נוף שונה, חווייה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s