פסטיבל ירושלים 2017: משפחה

אוי, איזו אכזבה.

רוני קידר היא בחורה מוכשרת. מאוד מוכשרת. ויש לה מה שנקרא "קוצים בתחת". היא עושה. הרבה עושה. וניצני הכשרון שלה כבר נראו בעבר, גם כשהיא ביימה בעבר דברים מבלי לחכות לתמיכה כספית מסודרת. היא פשוט קמה ועשתה, והסרטים יצאו בינוניים, כי הכשרון שלה אמנם בצבץ מבין החרכים שם, אבל הסרטים גם יצאו מפוזרים קצת, לא מהודקים מספיק, לא מרוכזים מספיק. חשבתי שכשהיא תקבל תקציב מכובד ותיכנס למיין-סטרים (מבחינת דרך העשייה לפחות) היא תביא אותה בסרט מצוין שבאמת יבטא את הכשרון שיש לה.

אבל "משפחה", הסרט הראשון שקידר מביימת שהוא מושקע מאוד, הסרט הזה הוא כשלון גדול ועצוב (לפחות לטעמי). כי בעיניי, "משפחה" הוא מקרה מצער של במאית שלא מבינה את הסרט של עצמה. הרי מדובר כאן על בחורה צעירה שמגיעה לנקודת שבירה, והיא רוצחת את חברי המשפחה שלה. ואז היא מספרת את זה למישהי זרה (הבת של הפסיכולוגית שלה, בגילומה הסימפטי והמשעשע של טומי ברמבויים. היחידה שיוצאת טוב בסרט הזה). כלומר, יש כאן חומר לקומדיה שחורה מאוד. אבל הסרט הזה מבויים כמו דרמה כבדה. מאוד מאוד כבדה. הסרט הזה לא זז. נגרר כמו איש כבד משקל מאוד עם משקלות כבדות ברגליים. לא יעזור הצילום הנהדר והמאוד מרשים, והעיצוב האמנותי המאוד יפה. "משפחה" הוא סרט חסר חיים על מוות.

רוני קידר עצמה מופיעה בתפקיד הראשי. בסרטים קודמים היתה לה להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: אויר קדוש

פתגם יהודי נושן אומר: תפסת מרובה לא תפסת.

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. לא כל כך יצא. נצרת היא עירו של המאסטר, איליה סולימאן. נדמה שכל מי שבא משם מנסה לחקות את הסגנון שלו. יש כאלו שעושים את זה יותר טוב (מהא חאג', למשל, עשתה סוג של וריאציה על הסגנון הזה. מאוד אהבתי את "עניינים אישיים"), ויש שעושים את זה פחות טוב, וזה המצב עם שאדי סרור, היוצר והשחקן הראשי (כמו סולימאן, גם הוא מביים ומשחק וכותב) של "אויר קדוש".

וזה לא שאין רגעים נהדרים ב"אויר קדוש". יש כמה רגעים מקסימים כאן, עם תכנון צילומים ובימוי מיזנסצינה נפלאים, כדיוק כמו שכתוב בספר ע"ש המאסטר סולימאן. למשל, סצינת הפתיחה, בפקק. או סצינה אדירה באמצע הסרט, גם היא בפקק תנועה, המתחילה מכלום, והופכת לקרב גדול, והכל בשוט אחד סטטי, שמביט בהשתוממות במתרחש. או כמה סצינות באמבטיה, סצינות שהערך הקולנועי שלהן הוא בקביעת עמדת המצלמה וניוד השחקנים בפריים בצורה חכמה, מצחיקה-עצובה. אז שאדי סרור יודע את העבודה. ומקבץ לכאן גם שחקנים נהדרים לתפקידים גדולים יותר או פחות (טארק קופטי, בתפקיד אבא שלו, נהדר כמו תמיד, למשל).

הבעיה עם הסרט הזה היא ה להמשיך לקרוא