פסטיבל ירושלים 2017: אויר קדוש

פתגם יהודי נושן אומר: תפסת מרובה לא תפסת.

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. לא כל כך יצא. נצרת היא עירו של המאסטר, איליה סולימאן. נדמה שכל מי שבא משם מנסה לחקות את הסגנון שלו. יש כאלו שעושים את זה יותר טוב (מהא חאג', למשל, עשתה סוג של וריאציה על הסגנון הזה. מאוד אהבתי את "עניינים אישיים"), ויש שעושים את זה פחות טוב, וזה המצב עם שאדי סרור, היוצר והשחקן הראשי (כמו סולימאן, גם הוא מביים ומשחק וכותב) של "אויר קדוש".

וזה לא שאין רגעים נהדרים ב"אויר קדוש". יש כמה רגעים מקסימים כאן, עם תכנון צילומים ובימוי מיזנסצינה נפלאים, כדיוק כמו שכתוב בספר ע"ש המאסטר סולימאן. למשל, סצינת הפתיחה, בפקק. או סצינה אדירה באמצע הסרט, גם היא בפקק תנועה, המתחילה מכלום, והופכת לקרב גדול, והכל בשוט אחד סטטי, שמביט בהשתוממות במתרחש. או כמה סצינות באמבטיה, סצינות שהערך הקולנועי שלהן הוא בקביעת עמדת המצלמה וניוד השחקנים בפריים בצורה חכמה, מצחיקה-עצובה. אז שאדי סרור יודע את העבודה. ומקבץ לכאן גם שחקנים נהדרים לתפקידים גדולים יותר או פחות (טארק קופטי, בתפקיד אבא שלו, נהדר כמו תמיד, למשל).

הבעיה עם הסרט הזה היא העומס הרעיוני שלו. איליה סולימאן הרי מאוד מפוקס בסרטים שלו. הוא מדבר על פוליטיקה דרך הסיפור הפרטי שלו. והוא חד מאוד.

שאדי סרור מדבר ב"אויר קדוש" על יחסי הגומלין בין הנצרות, יהדות, ואיסלאם בישראל ובעולם.

וגם על מיניות האשה בחברה הערבית (נושא מרתק שמוזכר בכמה סצינות נועזות יחסית לסרט ערבי שכזה, אבל הסצינות האלו עשויות בטעם, ולא לשם הפרובוקציה, והן מצחיקות ונהדרות).

וגם על יחסי יהודים ערבים במדינה הזו בפרט, ועל יחסי ישראל העולם הערבי בכלל.

וגם על היחסים בין הערבים לבין עצמם.

סרור לא החליט במה הוא מתמקד, והעומס הזה יוצר מעבר לא חלק בין סצינות נהדרות לבין סצינות מביכות למדי (הסצינות המצולמות ברמת גן לא נעימות למבט, ולא בגלל הלעג, אלא בגלל השטחיות של הלעג הזה. ושמוליק קלדרון מאוד מגזים בתפקיד הכומר. מגזים מדי). באיזשהו שלב נדמה גם שסרור נוטש את האסתטיקה שהדריכה אותו בהתחלה, ומאבד את דרכו (התסריטאית כמו גם הסגנונית).

יש כשרון לא קטן לסרור, ויש לו הרבה מה לומר. יותר מדי מה לומר. אין לסרור כל כך משמעת של עבודה, היכולת להתרכז בנושא אחד, לפתח אותו, ולנקות את כל השאר. אולי זה סימפטום של סרט ראשון, שרוצה להראות את כל הכשרון שלו, ורוצה לומר את כל מה שיש לו בבת אחת. סרט לא רע, ה"אויר הקדוש" הזה, ויש בו רגעים מקסימים, משעשעים, אפילו נהדרים קולנועית, אבל סרור מנסה לירות ליותר מדי כיוונים, ולא פוגע. תופס מרובה, ולא תופס.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s