פסטיבל ירושלים 2017: משפחה

אוי, איזו אכזבה.

רוני קידר היא בחורה מוכשרת. מאוד מוכשרת. ויש לה מה שנקרא "קוצים בתחת". היא עושה. הרבה עושה. וניצני הכשרון שלה כבר נראו בעבר, גם כשהיא ביימה בעבר דברים מבלי לחכות לתמיכה כספית מסודרת. היא פשוט קמה ועשתה, והסרטים יצאו בינוניים, כי הכשרון שלה אמנם בצבץ מבין החרכים שם, אבל הסרטים גם יצאו מפוזרים קצת, לא מהודקים מספיק, לא מרוכזים מספיק. חשבתי שכשהיא תקבל תקציב מכובד ותיכנס למיין-סטרים (מבחינת דרך העשייה לפחות) היא תביא אותה בסרט מצוין שבאמת יבטא את הכשרון שיש לה.

אבל "משפחה", הסרט הראשון שקידר מביימת שהוא מושקע מאוד, הסרט הזה הוא כשלון גדול ועצוב (לפחות לטעמי). כי בעיניי, "משפחה" הוא מקרה מצער של במאית שלא מבינה את הסרט של עצמה. הרי מדובר כאן על בחורה צעירה שמגיעה לנקודת שבירה, והיא רוצחת את חברי המשפחה שלה. ואז היא מספרת את זה למישהי זרה (הבת של הפסיכולוגית שלה, בגילומה הסימפטי והמשעשע של טומי ברמבויים. היחידה שיוצאת טוב בסרט הזה). כלומר, יש כאן חומר לקומדיה שחורה מאוד. אבל הסרט הזה מבויים כמו דרמה כבדה. מאוד מאוד כבדה. הסרט הזה לא זז. נגרר כמו איש כבד משקל מאוד עם משקלות כבדות ברגליים. לא יעזור הצילום הנהדר והמאוד מרשים, והעיצוב האמנותי המאוד יפה. "משפחה" הוא סרט חסר חיים על מוות.

רוני קידר עצמה מופיעה בתפקיד הראשי. בסרטים קודמים היתה לה כריזמה ואנרגיה סוחפת. כאן היא כבויה. בכלל, קידר מביימת בסוג של ריחוק רגשי, שלא מאפשר לי להרגיש את התסכול הגובר של הדמות הראשית, תסכול שמביא אותה להרוג את האנשים שהכי קרובים אליה, למרות שהיא מרגישה (או אמורה להרגיש) דחייה מהם. וכך יוצא שהסצינות שלה עם אמא שלה (בגילומה המפתיע בנרפותו של יבגניה דודינה) הופכות הסטריות, ולא מהצד הטוב של המילה. יש שם צרחות וצעקות, אבל הסרט הזה מרוחק, לא רגשי, אז למה כל הרעש הזה?

ומהצד הקומי, אין כאן קומדיה. אין כמעט פנצ'ים, אין וואן-ליינרים, אין טקסט שאמור להעלות חיוך (את זה שומרת קידר לסיפור המסגרת, זה של הבת של הפסיכולוגית. רק שם יש מעט חיים. אבל זהו סיפור מסגרת, לא הסיפור המרכזי). ובכלל, הקצב של הסרט, העריכה שלו, כל כך מגושמת. החלק של האבא (אלי דנקר, שאיכשהו מצליח לצאת בכבוד מהעסק הזה) הוא קצר מאוד. אולי אפילו קצר מדי. רק ראית את האקדח, וכבר נעשה בו שימוש. מבחינת קצב קומי יש בזה הגיון. אבל אז מגיע החלק של האחות. והוא נסחב עם זמן מסך ארוך מאוד, ולא קורה שם הרבה. הסרט עומד במקום להרבה זמן, ומתחיל לדמם למוות (הסרט, לא הדמויות). ולקראת הסוף, כשמגיע האח, פתאום עולה בי השאלה: מאיפה הוא הגיע עכשיו? למה לא ידעתי על קיומו עד עכשיו, ולמה קידר סוחבת את הסרט הזה לעוד סיבוב? מה זה מוסיף לי? הרי זה עוד מאותו הדבר. אמא חולה, אחות דכאונית, אח סוטה, אבל אין קצב בסרט הזה, והאלמנטים האלו נמהלים לעיסה דביקה ולא נעימה, חסרת אנרגיה, מעייפת, חסרת רגש, לא דרמטית ולא קומית.

אז שמו לבחורה כשרונית כסף ביד ואמרו לה: לכי, נצלי את הכשרון שלך. קידר פספסה את ההזדמנות. היא פספסה את התסריט שלה כי היא לא הרגישה אותו נכון. היא לא לקחה אותו לכיוון הקומי, וגם הדרמה לא עובדת, אז מה שנשאר הוא סרט חסר כיוון שמאבד אותי מהר מאוד. חבל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s