פסטיבל ירושלים 2017: האופה מברלין

אני יכול למנות כמה וכמה ועוד כמה חסרונות שיש בסרט הזה. אבל בשורה התחתונה, איכשהו, מדובר בסרט יפהפה לטעמי, גם אם לא שלם.

כי מצד אחד, יש כאן כמה דילוגים שרירותיים בתסריט. למשל, כבר בהתחלת הסרט, הם מחליפים ביניהם כמה משפטים, והופ, הם כבר מתנשקים. ובעצם, גם את הנשיקה לא רואים, אלא פייד יורד לשחור על התחלת הנשיקה. על בסיס האהבה הגדולה הזו, שלא זכינו לראות מתפתחת ולא מתממשת, על בסיס זה יבנה כל הסרט. ומצד שני, יש משהו בעל טעם בבחירה הזו של הבמאי. משהו שנמנע מסנסציוניות, או מאובר דרמטיות. אופיר ראול גרייצר מתגלה כבמאי ששולט בצורה מיטבית בקצב האיטי והמדוד של הסרט. יותר מכך, גרייצר עושה עבודת בימוי מרשימה, וקובע לסרט טון שקט, לא מתלהם, בוגר ושקול, של אנשים שמתמודדים עם אבל ע"י הפנמת הכאב במקום החצנתו ההיסטרית.

מצד אחד, אני יכול לומר שדמויות המשנה שבסרט נשארות שטחיות וכמעט מפריעות במקום לתמוך. זוהר שטראוס, למשל, הוא שחקן הרבה יותר מדי טוב מכדי ליפול לידיים של דמות שכתובה בצורה כל כך חד מימדית, ואכן, אין לשטרואס המוכשר הרבה מה לעשות עם הדמות הזו. מצד שני, גרייצר זכה לשני שחקנים נפלאים בתפקידים הראשיים: שרה אדלר, שאנחנו כבר מכירים ואוהבים, ושחקן גרמני אלמוני בשם טים קלקהוף. שניהם מתמסרים לחלוטין לחזונו הצנוע של גרייצר, ומכוונים את גופם כך שנבין שהם עדיין מעכלים את הכאב הגדול שעבר על שניהם, אבל הם גם עדיין קמים לעבודה כל בוקר, מנסים לעבור איכשהו עוד יום. הגוף שלהם הוא כבד וקל יותר חליפות, בהתאם לסיטואציה, בהתאם לצורך של הבמאי לקשר בין שני אנשים וכאב אחד שמגיע מבפנים, ולא בצעקות שמגיעות מבחוץ. שני השחקנים הראשיים עושים בעיניי עבודה נפלאה, והם גורמים לי להרגיש את היגון הכבד שלהם, ועם זאת, את הרצון לנסות לבנות את החיים שלהם מחדש.

אני גם יכול לבוא בטענות לגרייצר, שלקראת סוף הסרט בכל זאת מאבד את קור הרוח המרשים ששלט בו עד אותו רגע, והעריכה פתאום לוקחת אותי אחורה בזמן אל סיפור האהבה האבוד, ואז קדימה חזרה, אל הגילוי של הסוד. לקראת סוף הסרט הוא הופך בכל זאת לקצת מלודרמטי מדי, וההימנעות שלו לכל אורך הדרך מהתלהמות נפגמת ויוצאת קצת משליטה. הרי נדמה לי שהסוד הגדול שבמרכז הסיטואציה היה בעצם חצי גלוי. נדמה לי שהיא מתמסרת אליו כשבאיזשהו מקום היא יודעת שזה הוא. ונדמה לי שהוא מתמסר אליה כשהוא יודע שבאיזשהו מקום היא יודעת. אבל אותו רגע, שבו האמת יוצאת לאור בצורה ברורה וחד משמעית, הוא רגע של גילוי החידה שאולי היה עדיף שהיתה נשארת לא פתורה עד הסוף.

ואפשר גם לומר שעלילות המשנה של הסרט, בעיקר אלו הקשורות לתעודת כשרות, הן חוטי עלילה כל כך רזים וחלשים, עד שאולי עדיף היה שהיו נשארים מחוץ לסרט. כמו כן, הבן של האשה בסרט, מסתבר שהוא לוקח קשה את הטרגדיה שנפלה עליו, והוא בורח מבית הספר. אבל הילד הזה נמצא על המסך כל כך מעט זמן עד שקשה להתייחס לקו העלילה שלו כקו עלילה. ועם זאת, הצילום של ירושלים, כמו של ברלין, שבה מתרחש חלק מהסרט, הוא צילום נקי, מרשים, מושך את העין ואת הלב, משמש רקע מפתה לסיפור אהבה רגיש ויוצא דופן. וגם רוי מילר, בתפקיד קטן של האהוב הישראלי, גם הוא שקט, רגוע, מתמסר לרוחו של הבמאי, וקל להתאהב בו גם כצופה.

אז למרות שיש בסרט הזה לא מעט חסרונות (שחלקם נגרמו, כנראה, בגלל שמדובר בסרט ראשון של במאי), רוב הסרט נשלט ע"י במאי שמכתיב קצב שקול ומרשים, שקובע טון ראוי לסיפור על התמודדות עם טרגדיה, סיפור על שני אנשים שנפגעו מכאב אחד, ומוצאים נחמה בזרועותיו של האחר. סרט יפה, "האופה מברלין", למרות שהוא לא שלם עד הסוף.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s