פסטיבל ירושלים 2017: מועדון גלישה עזה

(שם הסרט במקור: Gaza Surf Club)

בעיה, הסרט הזה.

סיפורן של כמה דמויות המנסות, כנגד כל הסיכויים והקשיים, לקיים מועדון גלישה בעיר עזה. נשמע כמו אחלה רעיון לסרט. אבל הסרט הזה נשאר ברמת הרעיון.

כי אלו קשיים יש בעזה? הפסקות חשמל תכופות, הפצצות מזדמנות, בעיות באספקת מים, קשיים במעבר למדינות אחרות, ועוד כהנה וכהנה. את כל אלו אנחנו יודעים מהחדשות. אני באתי לסרט הזה כדי ללמוד על הדברים קצת יותר לעומק. להכיר את הדמויות שחיות את כותרות החדשות ביום יום. אבל כל זה לא נמצא בסרט. אין הפצצה אחת בסרט (יש בתים הרוסים, אבל אף פעם אנחנו לא נמצאים עם אחת הדמויות בעת הפצצה). מדברים כאן חופשי בצ'אט. יש חשמל. שוטפים כלים, יש מים. בעיות בהשגת ויזה יש, אבל מספרים לי על זה בדיעבד. הסרט לא הולך עם הדמות אל השגרירות האמריקאית, ולא חווה את האכזבה בכשלון, או את השמחה בהצלחה.

"מועדון גלישה עזה" זה סרט שמגיע מבחוץ, מהעולם המערבי, ומסתכל על עזה בעיניים קצת פטרוניות (אפילו פעולה פשוטה כמו גילוח צריך ללמד את הנייטיבז העזתים האלו). יש דמות אחת עם תקווה (והוא הדמות הכי כריזמטית ומעניינת, וזו שמקבלת הכי הרבה זמן מסך), יש אחת בלי תקווה לשינוי (והיא דמות סטטית, שמקבלת יותר מדי זמן מסך), ויש בחורה אחת שמקבלת מעט מאוד זמן מסך, וכל תכליתה בסרט הזה הוא להראות עד כמה החברה השמרנית מקשה על המין הנשי (בעיניים מערביות זה יוצא מתנשא).

אז לא יעזור כל להטוטי הצילום, כל השואו הזה של צילומי הגלישה (לעיתים אפילו בסלואו-מושן), עם מוסיקה בגוונים אוריינטלים, בד"כ מוסיקה שמחה – הסרט הזה בנוי מקטעים-קטעים, וביניהם סוג של קטעי מעבר מוסיקלים, שלהרגשתי תופסים יותר זמן מסך מהקטעים המרכזים, שגם הם לא מפותחים מספיק.

ואפילו כשהסרט מגיע להוואי, הוא הופך להיות סוג של סרט תיירותי, והוא מאבד פוקוס. במקום להתמקד בעניין הגלישה, הוא הופך להיות סוג של השוואה בין החיים בעזה לבין החיים בהוואי, בעולם המערבי, מקום שבו הבנות לבושות חשוף, וכולם גולשים מתי שהם רוצים. במקום לספר על אדם שמנסה להקים מועדון גלישה במקום קשה, במקום להראות לי את הקשיים ולהתמקד במאבקו של אדם לנצח את הקשיים, הסרט מספר לי על אדם שמספר לי על הקשיים, אבל לא עובר אותם באמת (לפחות לא מול המצלמה), ועל עוד שני אנשים לא הכי מעניינים, כי הסיפור שלהם הוא רק קישוט לסיפור הראשי, וגם להם לא ממש קורה כלום.

בקיצור, הסרט הזה הוא החמצה מצערת. אולי אם הוא היה מגיע מבפנים, מאדם שחי את עזה ביומיום, הוא היה עושה את העבודה. הפרויקט הזה מגיע מבחוץ, והוא נדמה כפטרוני, אפילו מתנשא מעט.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s