פסטיבל ירושלים 2017: געגוע

ברוך שובך, שבי גביזון. נעדרת לנו יותר מדי זמן. ואולי זה בעצם טוב. טוב שהלכת להרבה זמן, וטוב שחזרת. טוב שלקחת לך את הזמן הארוך הזה, כדי לחזור עם סרט שהוא, מצד אחד, אוסף של אלמנטים שבי-גביזונים, כמו שאנחנו כבר מכירים וכל כך אוהבים, אבל, מצד שני, הביצוע הפעם מפתיע ויפהפה, שונה ואחר ממה שהכרנו, בוגר יותר, עדין יותר, ולא פחות, ואולי אף יותר, אפקטיבי.

כי גם כאן, כמו בסרטים הקודמים שלו, ובעיקר ב"אסונות של נינה" הנפלא, שבי גביזון עובר ביד אמן מצחוק לבכי. מרגעים מאוד משעשעים לרגעים מאוד מרגשים. נדמה לי שבזמן שעבר מאז אותו סרט נפלא, "נינה", שבי גביזון עבר תהליך של התבגרות. תהליך של הבנה והפנמה שיש לו את היכולת הזו, הסגנון הכל כך מדויק ומוכר שלו, והוא לא צריך להתאמץ ולהוכיח את עצמו. ב"געגוע" שבי גביזון לא לוחץ. הדברים כאילו מגיעים מעצמם. השחוק נמהל אל תוך הבכי בצורה כמעט טבעית, נטורליסטית, אורגנית לגמרי לחיים של הדמויות כאן, ועדיין זהו דיוק מופלא בשליטה בטון של הסרט.

מתוך "געגוע". צילום: איתן ריקליס

וגם כאן, כמו בסרטיו הקודמים של גביזון, יש סצינות סו להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: מערבון

(שם הסרט במקור: Western)

גבריות. מאצ'ואיזם. גבר עדין או גבר גס. גזענות מול הבנה כלפי האחר. קבלת האחר. המצב הכלכלי המשתנה באירופה העכשווית.

נושאים בוערים. נושאים חשובים. נושאים מעניינים. והסרט הזה מנסה לדבר עליהם. מנסה. הבעיה היא שהוא רק מרפרף עליהם. מביט עליהם בסוג של השתוממות. מאיר אותם, אבל לא מעיר עליהם.

כי יש דמות מרכזית. מרשימה. אניגמטית. אבל מתחילת הסרט ועד סופו אני לא ממש יודע עליו משהו. הוא לא להמשיך לקרוא