פסטיבל ירושלים 2017: געגוע

ברוך שובך, שבי גביזון. נעדרת לנו יותר מדי זמן. ואולי זה בעצם טוב. טוב שהלכת להרבה זמן, וטוב שחזרת. טוב שלקחת לך את הזמן הארוך הזה, כדי לחזור עם סרט שהוא, מצד אחד, אוסף של אלמנטים שבי-גביזונים, כמו שאנחנו כבר מכירים וכל כך אוהבים, אבל, מצד שני, הביצוע הפעם מפתיע ויפהפה, שונה ואחר ממה שהכרנו, בוגר יותר, עדין יותר, ולא פחות, ואולי אף יותר, אפקטיבי.

כי גם כאן, כמו בסרטים הקודמים שלו, ובעיקר ב"אסונות של נינה" הנפלא, שבי גביזון עובר ביד אמן מצחוק לבכי. מרגעים מאוד משעשעים לרגעים מאוד מרגשים. נדמה לי שבזמן שעבר מאז אותו סרט נפלא, "נינה", שבי גביזון עבר תהליך של התבגרות. תהליך של הבנה והפנמה שיש לו את היכולת הזו, הסגנון הכל כך מדויק ומוכר שלו, והוא לא צריך להתאמץ ולהוכיח את עצמו. ב"געגוע" שבי גביזון לא לוחץ. הדברים כאילו מגיעים מעצמם. השחוק נמהל אל תוך הבכי בצורה כמעט טבעית, נטורליסטית, אורגנית לגמרי לחיים של הדמויות כאן, ועדיין זהו דיוק מופלא בשליטה בטון של הסרט.

מתוך "געגוע". צילום: איתן ריקליס

וגם כאן, כמו בסרטיו הקודמים של גביזון, יש סצינות סוריאליסטיות, ויש דמיון רב וסיפור שהולך ומאבד שפיות ככל שהוא מתקדם (כאן, בסרט החדש, מדובר גם בסוג של חתונת רפאים, למשל). אבל שבי גביזון הבוגר יודע לשלב גם את הסוריאליזם בצורה טבעית יותר אל תוך המציאות של הסרט, ללא צורך לברוא סצינות שיכריזו על היותו במאי גדול (מלבד אחת, סצינה נפלאה של חלום).

גביזון מחזיר לכאן אלמנטים מסרטים קודמים שלו, אבל מטפל בהם אחרת: ב"אסונות של נינה", למשל, מוזעק אביו החולה של הנער (בגילומו של שמיל בן ארי) כדי לגלות שהבן שלו כותב כתבי זימה. בסרט החדש אביו של הנער (שי אביבי) מדבר עם מנהל בית הספר (שמיל בן ארי, שכאן עבר לצד השני של השולחן) על כתבי הזימה של בנו. שם וגם כאן ההורים סלחנים כלפי ילדיהם. אבל כאן זה מיוחס לעדינות הנמסרת בין שורות הזימה. "זה שיר אהבה" אומר שי אביבי. ואומר גם שבי גביזון. ל"געגוע" בא גביזון רך מתמיד, אבל מבלי לאבד את האדג', את היכולת לספר סיפורים משונים ומצחיקים שיגעו רגשית.

גביזון נותר במאי שחקנים מצוין, וכאן, כבר בסצינה הראשונה, אסי לוי מתחילה בסצינה טעונה מאוד, ומצליחה לרגש למרות שאנחנו לא יודעים עדיין דבר על הדמות שלה. שי אביבי סיגל לעצמו סוג של מניירה בדמות גמגום קל, אבל זה מתיישב מצוין עם הדמות שהוא משחק, דמות מבולבלת שנזרקת אל תוך בלבול כבר בהתחלה, ולאט לאט הוא מסדר את הבלבול הזה ע"י הכרת האיש הזה שהיה קרוב אליו, אבל הוא מעולם לא הכיר אותו.

גם השימוש ששבי גביזון עושה במוסיקה מדויק ויפה. יש כאן מוסיקה כאילו נוגה ועצובה, אבל גביזון יודע לשלב אותה במשורה, ברגעי מעבר, או ברגעים שיאזנו את טון הסצינות לכאלו שלא יהיו עצובות מדי, ולא שמחות מדי. כמו בחיים.

נקודת החסרון העיקרית בסרט הזה היא צילומו המפתיע לרעה של אסף סודרי. רוב הסרט מתרחש בעכו, אבל העיר העתיקה הזו מצולמת באור ישראלי שורף, ללא פילטרים, ללא אותו ריכוך שסרט עדין שכזה צריך. הדמות הראשית של הסרט פוגשת אנשים שונים שעברו בחייו של בנו, אבל הוא לא פוגש את העיר עכו שהיתה ביתו של אותו נער. למרות שזה כתוב אל תוך התסריט, אסף סודרי לא מוצא דרך לצרף את אלמנט המקום אל היצירה הכללית.

אבל מלבד הנקודה הזו, שבי גביזון נמצא בשיא כושרו ב"געגוע", וכל זאת דווקא בגלל שהוא כאילו לא מתאמץ. יש לו נסיון ארוך שנים (למרות שהא עשה יחסית מעט סרטים), והוא גם התבגר, והאלמנטים הגביזונים הכל כך מוכרים שנכתבו אל תוך התסריט, מוגשמים אל סרט קולנוע בצורה יפה מתמיד. סרט עדין, מרגש, מצחיק, ויפהפה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s