פסטיבל ירושלים 2017: מוטלים בספק

איפשהו באמצע הסרט יש סצינה אחת לכאורה קטנה וחסרת חשיבות, אבל גם כזו שמבהירה בצורה מרוכזת למה אני חושב שהסרט הזה, למרות כוונותיו הראויות והכשרון הלא מבוטל שהושקע כאן, למה אני חושב שהוא מפוספס ולא עובד: בסצינה הזו הולך הנער הצעיר שהגיע מהעיירה הדפוקה לתל אביב הגדולה להקשיב לנגן רחוב. כזה שגיבור הסרט התלאביבי חלף על פניו לפני כמה סצינות ולא שם ליבו בכלל אליו. הנער ניגש אליו, ולא רק נותן לו כסף, אלא גם ממש מקשיב לנגינה שלו, ואף רוקד לצלילי המוסיקה שלו.

ר"ל: אנחנו, התל אביבים, לא מודעים בכלל לאוטנתיות של בני העיירות הדפוקות והזרוקות, לחיים שלהם, לאמת שלהם, אבל הם צריכים אותנו, התל אביבים, שיראו להם את הדרך אל האור, או משהו כזה. הו, איזו מסקנה מתנשאת.

כי הסרט הזה, לכאורה, דווקא עושה את הדבר הנכון: הוא הולך לנוער שחי בתנאים לא משופרים, בכל מיני סיפורי מוכי גורל, רחוקים מהמרכז, רחוקים מהעין, רחוקים מהלב, רחוקים מהכרה ע"י הממסד, הסרט הזה הולך ונותן להם פתחון פה. פנים. שמות. מציג את הסביבה שלהם. משמיע את השפה שהם. וזה עשוי עם הרבה הקשבה ולב במקום הנכון. ייצוג רגיש ואמפטי לאנשים שרחוקים מאיתנו, הקשבה למה שמפעיל אותם, לאהבות שלהם, לתסכולים שלהם. ורן דנקר, בתפקיד התל אביבי שמגיע למקום הזר והמוזר הזה, מצוין בתפקיד האדם שנטמע בהוויה השונה הזו, נקשר אליה. ואדר חזאזי גרש האלמוני טוב מאוד בתפקיד אחד הנערים, אלים וייצרי מאוד, אבל גם רגיש ובעל עולם פנימי משלו שרק רוצה הזדמנות לצאת החוצה.

אז בשביל מה צריך את המסגרת הזו של קולנוע/ אמנות כדי לאפשר לרוח הזו לצאת החוצה? למה חייבים את המסגרת התסריטאית הזו של "מורה לקולנוע מגיע מתל אביב ללמד את בני העיירה איך לספר את הסיפור שלהם"?. הרי ברגע שהסיפור האמיתי מוכנס לתבנית אמנותית כלשהי (קולנוע, או שירה, למשל) היא מאבדת מהאוטנתיות שלה. הופכת לייצוג של האמת, ולא לאמת עצמה. הרי גם בסצינה האחרונה והמאוד אמוציונלית של הסרט הוא אומר: אולי זה רק חלום…ולסרט הרי קוראים "מוטלים בספק". הרי אמנות היא חלום מוטל בספק שאמנם מורכב מחומרי המציאות, אבל הוא לא המציאות עצמה. "מוטלים בספק" הוא לא סרט על בני נוער במקום עזוב ונשכח. הוא סרט על מישהו שעושה סרט על בני נוער במקום עזוב ונשכח. ולא רק זה, המישהו הזה מגיע מתל אביב, מבחוץ, ולא מתוך הקהילה עצמה. וזהו ההבדל שלוקח את כל המאמץ הניכר והראוי להערכה שהושקע כאן ומבזבז אותו.

אני לא אומר שמישהו שמגיע מבחוץ לא יכול לספר סיפור רגיש לאמת של מקום ואנשים מסוימים מאוד. לפני שנה, למשל, קראתי ביקורת של אחד המבקרים הנחשבים שלא אהב את "סופת חול" בדיוק בגלל אותה סיבה – שהבמאית הגיעה מבחוץ, מהחלק היותר עשיר ולכאורה מתנשא של החברה כדי לספר את הסיפור של הזרוקים והדפוקים מהנגב. אני חושב שהוא טועה. עלית זקצר דגרה על החומר של "סופת חול" הרבה שנים, וידעה לספר סיפור אוטנתי מבלי להסתכל מלמעלה. אין שם, ב"סופת חול", עולם חיצוני. יש רק את הבדואים, וכל הקונפליקטים מגיעים מתוך החברה ההיא, ולא מבחוץ. אלירן אליה, התסריטאי והבמאי של "מוטלין בספק", טעה לדעתי כשהכניס את החוץ הזה לתוך התסריט שלו, לתוך הסרט שלו, לתוך היצירה שלו, ובכך מונע ממני באמת לקלוט, להבין, להרגיש את האנשים והסביבה שנמצאים בפנים.

חבל. יש כאן לא מעט דברים ראויים להערכה. הם רק סגורים בתוך מסגרת שמפספסת את האמת האוטנתית שהוא כל כך רוצה להגיע אליה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s