פסטיבל ירושלים 2017: חיי אישה

(שם הסרט במקור: Une Vie)

עצוב לי לראות את הסרט הזה. עצוב, כי סטפן בריזה הוא במאי שמאוד אהבתי דברים שעשה פעם. ראיתי בעבר 2 סרטים שלו, ואחד מהם הוא סרט נפלא ומאוד מרגש לטעמי (חפשו את "מדמוזל שמבון". דרמה רומנטית מופנמת ומאוד מרגשת). לפני שנה וחצי הופץ בארץ סרטו הקודם של בריזה, "ערכו של אדם". גם בסרט הזה התגלה בריזה כבמאי הומניסט, אבל הצרה איתו היתה שבריזה ניסה לעשות חיקוי של האחים דארדן, והוא, אפעס, לא בליגה שלהם (כלומר, הוא במאי מצוין בעיניי, רק שהוא בחר לביים את הסרט הלא נכון). ועכשיו, כשראיתי את סרטו האחרון של בריזה, אני מבין שהבמאי הזה כנראה נמצא בשלב בקריירה שבו הוא עושה נסיונות. בסרט הקודם הוא ניסה לעשות דרמה חברתית. כאן הוא מנסה לעשות דרמת תלבושות. גם כאן זה לא הולך.

נדמה לי שהפעם בריזה יוצא לגמרי מעורו. במקום ללכת עם הז'אנר, בריזה כנראה מנסה ללכת נגד המוסכמה הקולנועית. בכוונה. בהתרסה. הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא פרופורציות המסך המצומצמות. אני הולך לקולנוע, ורואה סרט שמוקרן במסך טלויזיוני קטן. זה מיותר ומעצבן, במיוחד לאור העובדה שדרמות תלבושות מתרחשות לרוב על רקע נופים ירוקים ורחבים, והנשים לבושות שמלות מרהיבות וגדולות, אבל המסך המצומצם חונק את הסרט הזה. ובכלל, בריזה הולך נגד המנגנון הדרמטי של הז'אנר. לכאורה נדמה שבריזה הוא הבמאי האידאלי לסוג כזה של סרטים: "מדמוזל שמבון" ו"אין מקום לאהבה", סרטים שהוא ביים בעשור הקודם, היו דרמות שקטות ומופנמות, וזה בדיוק מה שצריך בדרמה מהמאה ה-19: הנשים חנוטות בשמלות גדולות, השיער אסוף, המוסכמות החברתיות חונקות, והרגש יוצא דווקא מתוך האיפוק שנכפה על הדמויות. לכאורה, בריזה נמצא בדיוק בבית בסרט הזה. אבל הבמאי הזה כנראה הגיע לפרויקט הזה עם רצון לעשות דווקא. אז הוא נמנע (בכוונה כנראה) מכל אלמנט דרמטי. הוא לא בונה מערכת יחסים. גבר ואשה מחליפים מבטים, מחזיקים ידיים לשניה, וכבר דיבורים על חתונה. "חיי אשה" מרפרף על סדרה של אירועים דרמטיים בחיי הגיבורה, אבל הוא לא עוצר ולא מתעכב על אף אחד מהם. על רובם אנחנו לומדים בדיעבד, או בהיקש מדברים אחרים.

אז הסרט הזה מפספס כל רגע שהיה אמור להיות מרגש. ואם כבר יש את הרגע שאחרי הדרמה, אז הוא נחווה על ידי כהיסטרי ולא נעים (יש בגידה, למשל. לא ראיתי את האהבה, לא ראיתי את הבגידה, אבל כן ראיתי את הצרחות שאחרי הגילוי. זה לא עובד). מה גם שהסרט ברובו מצולם מהצד, מהכתף, בצילום רועד ולא "יפה". בז'אנר שהיופי הויזואלי הוא חלק מהותי, כי מתחת ליופי מסתתרים הסודות שיניעו את הדרמה, והגילוי הוא המנגנון שיזיז את הדרמה קדימה, דווקא בז'אנר כזה בוחר בריזה לצלם צילום לא נקי, רועד, ובמסך קטן. מה גם שאין ולו קלוז אפ אחד בסרט. "חיי אשה" הופך סיפור אמוציונלי על הנייר לסרט קר ומנוכר. אני מעריך נסיונות קולנועיים, אבל נדמה לי שאצל בריזה זו גחמה, ולא באמת רצון להבין משהו על המדיום ועל האנשים שבו.

הו, סטפן בריזה, חזור הביתה. יש לבמאי הזה יכולות מוכחות. ברגע שהוא יחזור לחומר עליו הוא אמון, וברגע שהוא יעבוד עם החומר, ולא נגדו, הוא יחזור לטופ. בינתיים אני עצוב על במאי שנמצא במדבר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s